סליחה על העיכוב- מרחיבה
אז.. בעיקרון השלכה הוא אחד ממנגנוני ההגנה של זיגמנוד ואנה פרויד, ביתו, שהמשיכה את פיתוחם אחריו. (מנגנונים נוספים יהיו הדחקה, הכחשה, התקה וסובלימציה).
התפקיד המקורי של מנגנוני ההגנה הוא לשמור עלינו מפחדים, יצרים וכל מיני שדים של העולם הפנימי שלנו שלא בא לנו להתקל בהם ברחוב חשוך, כך אנחנו מוצאים דרכים שונות להתמודד עם מידע שמעורר בנו חרדה בלי בהכרח להעביר אותו דרך המודעות.
בפסיכולוגיה כיום השימוש בהשלכה מעט הורחב על ידי פסיכולוגים מודרנים של האסכולה הדינאמית, זוהי האסכולה שהתפתחה מפרויד אבל הרחיקה למחוזות אחרים על הדרך.
לידיעתכם, כמעט כל מטפל שתפגשו היום שאינו מטפל באופן קוגניטיבי-התנהגותי קשור איכשהו לגישה דינאמית והמשותף לכולם הוא בהתייחסות להתרחשויות בקשר בין המטפל והמטופל ולאיכות של קשר זה כערך מרכזי בטיפול. כאשר הויכוחים והשוני בין הגישות הוא בעיקר על הדגשים, הפרשנויות, המעורבות הרגשית של המטפל ועוד כל מיני דברים שלא נכנס אליהם כעת.
לגבי השלכה, אני מאמינה שיש פחות או יותר קונצנזוס על עצם קיומה וחשיבותה בכל טיפול דינאמי.
ההשלכה מתרחשת כאשר אנחנו יוצקים חומר מהעולם הפנימי שלנו על המציאות. זה יכול להיות חי, צומח או דומם. כך למשל פועלים מבחני השלכה לסוגיהם שמביאים לנבדק תמונה או ציור ומבקשים לתאר אותו. עשרות נבדקים שונים יביאו פרשנות שונה לאותו הציור או יתארו סיפור אחר, על פי העולם הפנימי של כל אחד.
לדוגמה: כשאני למדתי על מבחני TAT, הבנויים מתמונות של סיטואציות שצריך לבנות עליהן סיפור, הייתי בתקופה מאוד עמוסה וכל הזמן קינן בי הפחד שלא אצליח לעמוד בכל המשימות. לידי ישבה חברה טובה. המרצה הראתה לנו תמונה (די מפורסמת) של הילד עם הכינור, היא, שהיתה אחרי יום ארוך של נסיעות וכבר חיכתה לחזור הביתה, אמרה שהילד סיים שיעור כינור ארוך ומייגע והוא פשוט נורא עייף, שממש רואים לו את זה בעיניים. אני לעומת זאת, אמרתי שהוא כל הזמן מנסה לנגן איזה משהו ולא מצליח לו והוא מאוכזב.
עם בובות, יש סגנון משחקי שהבובה היא חיצונית למטופל- משהו שהגיע מבחוץ. ואז האדם משליך מעולמו על הבובה שקיימת, הוא יכול להחליט מה יהיה הקשר שלו איתה, איך הוא מפרש את האישיות שלה וכדומה, והכל יהיה מאוד קשור לעולם הפנימי הפרטי שלו. עם בובות שהם בונים בעצמם, ההשלכה היא הרבה יותר עמוקה כי לכל בחירה של חוט, כפתור או צבע תהיה משמעות ייחודית לאותו אדם וכשתשאלו אותו על כך, תגלו שאותה הבובה חופנת בתוכה ממש חלקים ממנו. בטיפול באמנות, ההתבוננות והשיקוף של המטופל בחלקים שעד לאותו זמן הוא לא היה מודע אליהם ולפתע מונכחים ביצירה שלו, היא חלק חשוב מהטיפול.
כאן, המטופל יכול גם להוסיף קטע וורבאלי סודי ופרטי משלו, דבר שמוסיף נופח אחר ומיוחד לחוויה, כי הבובה חופנת בתוכה משהו ממנו גם באופן קונקרטי ולא רק בצורה לא מודעת ומופשטת.
אם אתם עובדים במסגרות שאינן טיפוליות פר-סה, יש לשים לב לא לשאול את היוצר יותר מדי שאלות שיעוררו בו תכנים רגשיים אם אין לכם את הכלים המקצועיים לאסוף את זה, אתם עלולים להשאיר מאחוריכם ילד/נער/מבוגר מוצף רגשית!!
חשוב לדעת שהאימפקט של יצירות כאלה קיים אצל המטופל גם אם לא מדברים על זה. הדיבור נעשה כחלק מתהליך ולא תמיד יש בו צורך, במיוחד אם אין בכך ערך מוסף שאתם מודעים אליו באותו הרגע.
זהו בתמצות, מקווה שעניתי
אם יש שאלות נוספות, אתם מוזמנים וכמובן שחבובית וכל אנשי הטיפול בינינו, מוזמנים להוסיף, להגיב, להעיר ולהאיר