בוב דילן: האלבומים - שנות השמונים

[Chocoholic]

בוב דילן: האלבומים - שנות השמונים

1) Saved - 1980 באלבום הקודם דילן ביטא את הנושא בו מצא את השראה, בדת. אולם זה היה נראה כשגעון חולף, אף אחד לא תאר לעצמו שבוב יפתח את העשור עם אלבום שהוא "חלק ב' " של קודמו. אם היו למישהו ספקות לגבי מידת מעורבותו של דילן בדת, האלבום הזה הסיר אותם. אך בעוד שהאלבום שקדם לו הציג נושא חדש וגישה חדשה של דילן לשיריו, האלבום הזה מחזק את הנושא עד לכדי רמה של אדיקות, אפילו פנאטיות. עד כדי כך, שאם בוב היה כעת בתחילת הקריירה וזה היה אלבומו הראשון, יכלנו בקלות לחשוב שהוא איזה כומר בעל כישרון מוסיקלי, המנצל זאת להטפה והפצה של הנצרות. האלבום ממש "ספוג" ברוח הדת; תשעת השירים כאן מדברים על הישועה המובטחת לכל אחד שילך בדרכי האל ( ‘Saving Grace’), על הדבקות באל (‘Solid Rock’ , ‘Pressing On’), הכנה לקראת בואו של משיח וקירוב הדת אל האדם (‘Are You Ready’) וגם שירים שנראים כלקוחים מהתנ"ך או הברית החדשה (In The Garden); בוב גם דואג להבהיר כי הוא לעולם ימשיך לדבוק באל ובדרכיו (‘What Can I Do For You’, ‘Covenant Woman’) ולאוזניו של המאזין הממוצע, לאורך האלבום אכן נוצרת תחושה כזו. בוב אמנם יצר כאן אלבום אחיד ומגובש, אם כי הנושא המככב תפס את דילן בכזו אובססיביות שגרמה ליצירתו להיות מעט חד גונית ויבשה. אין כאן הרבה התלהבות ולהט המאפיינים אדם שנמצא בשיא התהליך של חזרה בתשובה, ומבחינת הטקסטים, לא הרבה אנשים ימצאו כאן משהו להזדהות עמו, במיוחד אלה שאינם נוצרים. ניתן לאמר שהמטרה למעשה "חיסלה" את כל האמצעים שננקטו באלבום זה, אם בכלל ננקטו... הנקודות החיוביות הלא רבות שמוענקות לאלבום הן בעיקר בזכות אווירת ה Gospel הקיימת כאן, בעיקר בשיר הפתיחה ‘Satisfied Mind’, שנשמע כאילו נלקח מאיזו כנסייה בפטיסטית בעיירה נידחת באלבמה, ובשירים בעלי עיבוד סוחף שיגרמו לכל אחד להאזין לתוכן, כמו שיר הנושא ‘Saved’ ו ‘Solid Rock’. להקת הליווי והנגנים שמלווים את בוב "מצילים" את ‘Saved’ מנפילה אל תהום האלבומים הגרועים והנשכחים. שירים בולטים: ‘A Satisfied Mind’ , ‘Saved’ , ‘Sold Rock’. 2) Shot Of Love - 1981 בוב עדיין שוחה במים העמוקים של הדת והאמונה; האלבום השלישי והאחרון בסדרת "השילוש הקדוש" (שדווקא לא נחשב כל כך קדוש בעיני רבים) שהם שלושת האלבומים ה"דתיים" שלו , הוא גם הטוב שבהם. נכון, הדת היא עדיין הנושא המרכזי ופה ושם ניתן למצוא "התרסות" מצידו של דילן לגבי הכופרים נטולי הדת והאמונה, אך צורת השירים ודרך ביטויים של השירים עולה בהרבה מזו שבשתי האלבומים הקודמים. ההרגשה הכללית באלבום היא יותר חופשית ומשוחררת; ניתן לשמוע זאת אצל בוב, וגם במוסיקה הטובה שמלווה את השירים, שהיא הרבה יותר מגוונת וחיה. ברוב השירים כאן יש מעיין חיוניות, היוצרת עניין ומגבירה את הרצון להקשיב לאלבום ולתוכנם של השירים. ייתכן שבוב השכיל לרתום כאן את כשרונותיו בצורה טובה יותר, שכן הוא נתפס באלבום זה פחות ככומר מטיף מטקסס שעשה הסבה לעולם המוסיקה, אלא יותר כמשורר בעל מודעות חברתית, נטול דעות קדומות ורצון לכפייה ושמרנות. זה לא שהאלבום הקודם היה גרוע, אך כששומעים את שניהם , ניתן להבחין מי עומד בצילו של מי. הדגש על המוסיקה הוא יותר גדול, ולפיכך גם הסגנונות הם מגוונים יותר והעיבודים יותר עשירים ומערבבים בין רוק, פופ, בלוז וגוספל. השינוי לטובה מתבטא גם בתוכן השירים, וכעת הם בחלקם פחות ממוקדים וישירים. כאן תמצאו פחות קונוטציות דתיות ונושאים תנ"כיים, וגם אלה שקיימים עודנו בד"כ בשפה ציורית ובדימוים, כמיטב עבודתו של בוב. אין עוד אלבום אחר שמילים "דתיות" כתובות לצידן של מילים "חילוניות" , והחיבור ביניהם זורם וענייני. שני שירים כאן, ‘Heart Of Mine’ ו ‘Lenny Bruce’ הם נטולי כל קשר ברור וישיר לדת; הראשון הוא שיר אהבה והשני הוא שיר הוקרה לקומיקאי והשחקן אמריקאי לני ברוס. גם אם שירים בעלי אופי דתי מובהק כמו ‘Shot Of Love’ ו ‘Property Of Jesus’ עדיין נתפסים כ"מאיימים" בתוכנם, אין כל סיבה לחשוש. האווירה המשוחררת והמוסיקה בהחלט מפצים במקום שבו המילים או התוכן לעיתים יכולים לאכזב. שירים בולטים: ‘Shot Of Love’ , ‘The Groom’s Still Waiting At The Altar’, ‘Every Grain Of Sand’ , ‘Trouble’ , ‘Property OF Jesus’. 3) Infields - 1983 לאחר אלבום מצליח, שגם סימן עלייה נוספת באיכות יצירתו, בוב השאיר את הנצרות מאחור, ואף התקרב ליהדות. באלבום הזה הוא התקרב וכמעט שחזר את השיא של אמצע שנות השבעים; הכתיבה שבה להיות עשירה ומעניינת, השירים חזרו (בחלקם) להיות עניינים ולעסוק בנושאים הקלאסיים של דילן – תודעה אישית, מודעות חברתית וביקורת ברמת הפרט. אנחת הרווחה שנשמעה כשיצא האלבום הזה נבעה לא רק מהעובדה שבוב "נגמל" מהאלבומים הדתיים וההתעסקות האובססיבית בדת ובאמונה, אלא גם פשוט משום שזה היה אלבום טוב למדי, עם תכנים מגוונים ומוסיקה ועיבודים נהדרים. דילן מתקרב כאן לפופ כפי שמעולם לא התקרב, אך איכות היצירה אינה נפגעת. למעשה, המוטיבים הדתיים עדיין קיימים כאן (השיר הפותח Jokerman מלא במוטיבים מהתנ"ך והברית החדשה) אם כי יותר בצורה של חיפוש אחר הדרך הנכונה מאשר הטפה לדרך מסוימת. ב ‘Sweetheart Like You’ ו ‘Don’t Fall Apart On Me Tonight’ דילן שב לשירי האהבה הפואטיים והמתייסרים מעוטרי הרומנטיקה; ‘License To Kill’ הוא שיר ביקורתי על הדרדרות מוסרית של האנושות; את אהדתו ליהדות ולארץ ישראל הוא מביע בשיר ‘Neighborhood Bully’, שיר המביע תמיכה מובהקת בישראל ובזכות קיומה (באותה שנה הוא גם ביקר בארץ וערך בכותל את הבר-מצווה של בנו). בוב אסף הרכב יוצא דופן ומעולה שילווה אותו בשיריו באלבום הזה; חבר להקת ה Rolling Stones בשנות השבעים Mick Taylor ומנהיג ה Dire Straits מארק קנופפלר,שני גיטריסטים מעולים ובעלי מוניטין, מותירים את חותמם במוסיקה בעזרת צליל עשיר וסוחף הנפרס על פני בלוז, רוק ורגאיי. שירים כמו ‘Jokerman’ , ‘Neighborhood Bully’ ו ‘Union Sundown’ הם בעלי צליל רוקיסטי מחוספס. ‘Infields’ השיב במידה רבה את דילן אל קדמת היוצרים והמוסיקאים; הקלטת האלבום נערכה במספר לא קטן של מועדים, שבהם הוקלטו שירים נוספים, לא פחות טובים ברמתם מאלה שנכללו באלבום, ויש שטוענים שזה יכל להיות אלבום אף יותר טוב, כמעט מושלם, לו היו כלולים בו עוד מספר שירים. שירים בולטים: כל האלבום.

 

[Chocoholic]

ב'

4) Real Live - 1984 אלבום ההופעה הראשון של דילן בשנות השמונים מציג התקדמות ניכרת לעומת אלבום ההופעה הקודם מ 79'; התקדמות לא במובן של שכלול המוסיקה, אלא התמקדות בכיוון מסוים, שהגדיר את צורת עיבודם של השירים וע"י כך יצירת אחידות (במובן החיובי). בדומה לאלבום האולפן שקדם לו, הביצועים, שכוללים כאן להיטים משנות השישים והשבעים ומעט שירים חדשים, הם רוקנרול טהור, מובלים ע"י גיטרות וחטיבת קצב הדוקה. אפילו השיר הקלאסי ‘Masters Of War’ (אקוסטי במקור) מקבל כאן עיבוד חדש ומרענן. ‘It Ain’t Me Babe’ ו ‘Girl Of The North Country’ מבוצעים ע"י בוב בצורה אישית ומיוחדת, המאפשרת למאזינים לחזור לכמה רגעים 20 שנה לאחור, ל 1964, ולחשוב שזו הפעם הראשונה שהוא מבצע אותם, ו ‘Tangled Up In Blue’ מבוצע כאן עם כמה שינויים משמעותיים במילים, עובדה שתורמת לגיוון ולעניין בהופעה, גם מצד הקהל וגם מצידו של בוב, שלא "מתאמץ" יותר מדי לשנות לגמרי את העיבודים המוכרים, אלא משתדל להיצמד למקור. אין זה פלא שההרכב שמלווה את בוב בהופעה מורכב משועלים ותיקים של עולם הרוק – מיק טיילור מ ה Rolling Stones, איאן מקלאגן מ ה Small Faces וקולין אלאן מ Focus; אפילו קארלוס סאנטנה מצטרף עם הגיטרה בשיר ‘Tombstone Blues’ שסוגר את האלבום. חיוניותו של דילן, המוסיקה הטובה והאנרגטית, תגובות הקהל, כולם הופכים את האלבום לאחד מהטובים שבאלבומי ההופעות של דילן. שירים בולטים: ‘Highway 61 Revisited’ , ‘I And I’, ‘Masters Of War’ , ‘Tombstone Blues’. 5)Empire Bulesque - 1985 כל אלבום שדילן הקליט לאחר שנות השישים זכה לביקורות צוננות, במקרה הטוב, ולמאמרים משמיצים, במקרה הרע, גם אם היה זה אלבום טוב. דילן היה אמור לעמוד בציפיות של הקהל והמבקרים, משימה אולי בלתי אפשרית לאחר 20 וכמה שנים של יצירה שגובלת בגאונות. אך מי כמו דילן ימשוך בכתפיו, יכתוב ויקליט מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. חובבי דילן הקלאסי עלולים להתאכזב ממה שיש לאלבום הזה להציע; רוב השירים כאן הם יותר ישירים ובעלי מכנה משותף נמוך יחסית, עם מילים שמותאמות לרוק, ללא הרבה יצירתיות פורצת גבולות ודמיון. אך מה שבאמת מציק באלבום זה היא ההפקה המעובדת והמלוטשת, כראוי לשנות השמונים עמוסות הסינתסייזרים ומכונות התופים. עובדה זו יכולה להרתיע גם מעריצי דילן ותיקים, שמורגלים למוסיקה הטובה (ברוב המקרים) והבלתי מתפשרת, שהתאפיינה בפריצת דרך (אמצע שנות השישים) או ריחוק מוחלט מהסגנונות והזרמים ששלטו בתקופה מסוימת (שנות השבעים). המפיק שבידיו ניתנה העבודה בחר בצליל חלקלק ומעודכן, שמלביש את שיריו של בוב במיטב האופנה של שנות השמונים (ניתן לראות זאת ויזואלית בלבושו של בוב, בעטיפת האלבום...), ולמרות שבוב עדיין משתמש בלהקת זמרות ליווי בחלק מהשירים והנגנים בלהקה הם לא בדיוק חובבנים שאסף מהרחוב, המגע הדילני חסר כאן. כמובן שחותמו של דילן מורגש בתוכן השירים, בעיקר ב ‘Clean-Cut Kid’, שיר ביקורתי על מלחמת וייטנאם, שבמהלכה נהרגו הטובים שבצעירי האומה; בשיר החותם את האלבום – ‘Dark Eyes’ , השיר מחזיר את בוב לשנות השישים, גם מבחינת תוכן השיר המעט מורבידי שמשלב מוטיבים וביטוים שכבר הופיעו בעבר בשיריו, וגם מבחינת המינימליזם שבעיבוד – זה רק בוב, הגיטרה האקוסטית והמפוחית. שירים בולטים: ‘Dark Eyes’ , ‘Tight Connection To My Heart’, ‘Clean-Cut Kid’. 6) Biograph - 1985 הפגז הזה, אוסף המכיל 53 שירים, משמש כמעיין סיכום הקריירה של דילן עד לנקודה זו. כשיצא לאור לראשונה באמצע שנות השמונים, היה זה צעד ענק אך לא בטוח, כיוון שלא נעשו בעבר אוספים בסדר גודל כזה; הצלחתו העצומה היוותה את הבסיס לכל תופעת אוספי הענק והאנתולוגיות הכל כך מוכרות בימים אלה, המתקבלות באהדה ע"י בעיקר ע"י מעריצים ותיקים ולהוטים, אך לא רק. ענקי עולם המוסיקה וכוכבי הרוק והפופ הגדולים הלכו באותה הדרך (או ליתר דיוק, החברות שבהן הם חתומים) כאשר האוסף הזה שימש כדוגמה והשראה. האוסף המקורי הכיל חמישה תקליטים + חוברת עבה, והוצאתו המחודשת מ 1997 מכילה שלושה תקליטורים ואת אותה החוברת, שהיא בעצמה בעלת ערך לא קטן משום שהיא כוללת תיאורים והסברים ע"י דילן עצמו על השירים הכלולים, בנוסף לראיון שנערך איתו. גדולתו של האוסף הזה היא גם בגלל העובדה שחלק לא קטן מהשירים כאן הם כאלה שלא ראו אור מעולם (בצורה רשמית), גרסאות אלטרנטיביות וקטעים מהופעות חיות, כך שהכוונה כאן הייתה ליצור משהו שמעבר ל"מיטב של". כאן אפשר למצוא שירים כמו ‘Mixed Up Confusion’, שיר קאונטרי עליז שהיה הסינגל הראשון של בוב, כישלון צורב בזמנו; ‘Percy’s Song’, שיר מחאה קלאסי שנשכח רק בגלל שלא נכלל לבסוף באלבום; ‘I Wanna Be Your Lover’, גרסתו של בוב ל ‘I Wanna Be Your Man’ של לנון ומקרטני שהושארה מחוץ לאלבום ‘Blonde On Blonde’; ‘Can You Please Crawl Out Your Window’ שיצא כסינגל בסוף 1965; ‘Caribbean Wind’, שיר מעולה שיכל להיות להיט אילו נכלל באלבום ‘Shot Of Love’, ועוד מספר שירים מעולים שראו אור לראשונה רק באוסף הזה. החיסרון היחיד של האוסף הוא סדר הופעתם של השירים, שאינו כרונולוגי. זה יכול להפריע מעט למי שאוהב להקפיד על סדר והגיון כיוון שערבוב השירים מכל התקופות גורם לאי אחידות מוסיקלית, אך בסה"כ זהו אוסף חובה לכל חובבי דילן ואוסף מומלץ למי שמתעניין מעבר למיטב שבשיריו. שירים בולטים: כל האלבום

 

[Chocoholic]

ג'

7) Knocked Out Loaded - 1986 אין כאן כל התקדמות מאלבום האולפן האחרון בשנה הקודמת. אלבומים בינוניים מכיסו של בוב כבר לא היו הפתעה ב 1986, אך בנקודה זו אנשים כבר התחילו לחשוב שהוא מהתל באנשים או עושה מעצמו צחוק. כששומעים את האלבום הזה, מאוד מוזר לחשוב שזה אותו בן אדם שאחראי על מספר לא קטן של שירים ואלבומים בעלי סטטוס "קדוש", בעלי השפעה מכרעת על עולם השירה והמוסיקה. בוב אמר בראיון באותה התקופה שלא תזיק לו איזו השראה בימים אלה, ואולי זו הסיבה שהוא חיפש את אותה השראה בעזרתם של כותבים אחרים. רוב השירים כאן נכתבו ע"י דילן ועוד שותף, או שנכתבו ע"י מישהו אחר וכאן הם גרסאות כיסוי. האלבום למעשה מורכב מטלאים, כל השירים בו לא הוקלטו במיוחד עבור האלבום , הם בעצם שאריות מהקלטות אחרות משנות השמונים שלא נמצא להם מקום באלבומים קודמים. רבים רואים באלבום זה כחלק השני של ‘Empire Burlesque’ בגלל ההפקה המעובדת והצליל המלאכותי של שנות השמונים; המבקרים כמובן קטלו את האלבום כשיצא, אך כיום ניתן לראות שני צדדים עיקריים לתגובות: הצד הקוטל, אשר מדרג את האלבום כאחד הגרועים ביותר של דילן (למרות שישנם אמנים שהיו הורגים בעבור חלק מהשירים כאן) והצד הפשרני, שיודע כי אין מה לדבר על האלבום בשבחים אך מצליח למצוא את המיטב שבכתיבתו של בוב ולפזרה על פני כל השירים. אמנם יש כאן רגעים מביכים שיכולים לגרום למאזין לדלג על השיר (‘They Killed Him’) אך רוחו של בוב אינה תמיד מאכזבת. מסתבר שגם יש עמוד שדרה לאלבום, שיר-סיפור הנמתח על פני 11 דקות – ‘Brownsville Girl’ אשר מהווה בערך שליש מכל האלבום ומשמש כמשקולת לעומת רוב השירים האחרים. שירים כמו ‘You Wanna Ramble’ ו ‘Got My Mind Made Up’ הם שירי רוק חביבים הקרובים יותר לצליל של ההופעות החיות מאשר לצליל שברוב האלבום. אל לנו לשכוח שדילן לא כתב לבד את רוב החומר כאן, מה שמזכיר במידה מסוימת את ‘Self Portait’ מ 1970, שגם שימש כאוסף של שאריות וגרסאות כיסוי. שירים בולטים: ‘You Wanna Ramble’, ‘Brownsville Girl’, ’Under Your Spell’. 8)Down In The Groove - 1988 לבוב מותר להיות גם רוקר מדי פעם. מי אמר שכל אלבום שלו חייב להיות יציאה בומבסטית, מלאה בהצהרות ושירים עתירי שפה ודמיון? ייתכן שהוא בעצמו ניסה בכוח לנער את התדמית שנבנתה סביבו בשנות השישים, ולהוריד קצת מהציפיות הגבוהות של הקהל והתעשייה. היתרון הברור הראשון שנגלה למאזין בנגינת האלבום הזה, הוא הגמילה מהצליל המעובד והמלאכותי שמילא את שני אלבומיו האחרונים והחזרה אל צליל יותר חי, אמיתי ונאמן למקור. זו אולי העובדה שמקנה לאלבום הזה עדיפות ברורה על פני שני קודמיו. למרות שכמו ב ‘Knocked Out Loaded’, גם האלבום הזה מורכב ברובו מגרסאות כיסוי ומשירים שדילן כתב עם אחרים (רק ‘Death Is Not The End’ השקט ו ‘Had A Dream About You, Baby’ המקפיץ נכתבו על ידו), יש כאן הרבה יותר “Groove” כפי שמרמז שמו של האלבום, יותר קצב ותחושה של זרימה לאורך האלבום. רוב העיבודים כאן הם "קאונטרי-רוק" וזה גם יוצר יותר אחידות במבנה, בנוסף לנגישות שיוצרת המוסיקה, המסירה כל איום או חשש מאכזבה גדולה. בניגוד לפעמים קודמות והנסיון הרע מצד רוב הקהל, גרסאות הכיסוי של בוב הן די טובות. האלבום נפתח עם ‘Let’s Stick Together’, בעל קצב מדבק ומרנין, וכך גם ‘Silvio’, ה"להיט" של האלבום שהפך מאז לשיר הופעות מבוקש, וגם ‘Ugliest Girl In The World’ ; שני האחרונים נכתבו יחד עם Robert Hunter מ ה ‘Grateful Dead’. מעניין שלמרות שגם האלבום הזה לא זכה לשבחים מהמבקרים, הוא היה להיט והגיע לצמרת טבלת המכירות, וכך גם כחצי מהשירים שהכיל; זה בניגוד לשני האלבומים הקודמים שכוונו עבור הצלחה ופופולריות אך התוצאה הייתה רחוקה מזה. על הצליל שבאלבום הייתה השפעה ברורה מצד ה"עיסוק הצדדי" של בוב, להקה שבה היה חבר ונקראה ‘Travellin’ Wilburys’, הרכב-על שכלל גם את טום פטי, ג'ף לין, רוי אורביסון וג'ורג' האריסון. אולי האלבום לוקה בחוסר מקוריות והשראה, אך הוא מעניין ומכיל לא מעט רגעים מהנים. שירים בולטים: ‘Let’s Stick Together’, ‘Death Is Not The End’ , ‘Had A Dream About You Baby’, ‘Silvio’.

 

[Chocoholic]

ד'

9) Dylan & The Dead - 1989 אלבום הופעה נוסף של דילן, אם כי בהחלט אי אפשר להתייחס לזה כסתם עוד אלבום... הופעה זו היא שיתוף פעולה של בוב ולהקה בשם ה ‘Grateful Dead’; להקה זו התקיימה במשך כ 30 שנים עם שינויים מעטים בהרכבה, ולמרות השוני במהות שבין דילן ללהקה זו, שניהם חולקים רקע מוסיקלי פחות או יותר זהה, המתבסס על פולק, בלוז וקאונטרי. הגרייטפול דד היו להקת ההופעות האולטימטיבית; הם הסתובבו לכל אורכה ורוחבה של ארה"ב ללא הפסקה במשך רוב הקריירה שלהם, והופעותיהם התארכו שעות; הם היו מחלוצי הרוק הפסיכדלי, אך הצליל שאפיין אותם הוא שילוב עשיר וסגנון נינוח ו"עצל" של רוק-קאונטרי-בלוז, ששילב אלתורים אינסטרומנטליים שנפרסו לעתים על פני דקות ארוכות. דילן היה בין האמנים החביבים עליהם, ואת הוקרתם הם ביטאו בביצוע של לא מעט שירים שלו. שילוב זה שבין האמן הענק ללהקה האגדית נשמע אולי מענין ומבטיח, אך התוצאה היא הפוכה. ברד הביקורות הרעות שניתך על האלבום קבר אותו לגמרי והפך אותו לאחד הדברים הגרועים ביותר שיצאו מאמתחתם של בוב והלהקה, ויש דברים בגו. שבעת השירים הכלולים כאן (יהיה נדיר למצוא מישהו שיתלונן על כך שזה מעט מדי), הלקוחים מתקופות שונות בקריירה של דילן, מבוצעים ברובם בצורה משעממת וחסרת חיים. בוב נותן כאן הופעה מינימלית ולעיתים זה נשמע כאילו שהוא לא ממש נמצא במקום, אלא יותר כאחד המעריצים הזייפנים בקהל שבטעות הוצמד לו מיקרופון. גם הלהקה לא בדיוק בשיאה בערב זה, ולמרות שמעטים יפקפקו ביכולתם המוסיקלית, הליווי לא תמיד נשמע בסנכרון עם השירה. השפעה מכרעת יש לצליל של האלבום, ונוצר רושם שלא הושקעה יותר מדי עבודה ומחשבה בהקלטת הופעה זו; לעולם לא נדע עד כמה "חיה" הייתה ההופעה, שכן ההקלטה הורסת כמעט כל זכר לצליל חי. נכון שתמיד יהיו כאלה שימצאו נקודות חיוביות (‘Slow Train’ הוא לא רע) אך אלה בד"כ נמנים בין המעריצים הכבדים שיקבלו בחום כל דבר שיצא; לזכותם ייאמר כי מספר ההופעות המשותפות לדילן והגרייטפול דד ב 1987 היו מוצלחות מאוד וזכו לביקורות אוהדות דווקא, ויש לכך הוכחות בכמה בוטלגים שמסתובבים בין המעריצים. כנראה שפשוט נפלנו כאן על ערב חלש... שירים בולטים: ‘Gotta Serve Somebody’ , ‘All Along The Watchtower’. Oh Mercy - 1989 את שנות השמונים דילן חותם בצורה נאה ומכובדת, כיאה לאמן במעמדו. כבר חלפו לא מעט שנים מאז ששמענו את דילן ה"מעודכן", כפי שהוא היה אמור להישמע, לו שמר על קו אחיד מבחינת הכתיבה והמוסיקה. על פני פרק שלם בספרו האוטוביוגרפי ‘Chronicles’, הוא מתאר את הרקע לעשיית האלבום, את ההתלבטות בינו לבין המפיק Daniel Lanois, את מהלך ההקלטות, את בניית העיבודים, ואת כל מה שהלך מסביב ונקשר להקלטת האלבום המצוין הזה, שהוקלט בניו אורלינס, עיר בעלת השראה מוסיקלית עצומה. כנראה שיש סיבה טובה לכך שבוב בחר להקדיש פרק לאלבום הזה, שנתפס כ"קאמבק" מלא של האמן וחזרתו אל יצירה הכוללת נושאים חברתיים ופוליטיים ( ‘Political World’, ‘Disease Of Conceit’), יחסים בין אנשים ורומנטיקה (‘What Was It You Wanted’, ‘Shooting Star’), שירי אהבה וכמיהה (‘Most Of The Time’, ‘What Good Am I’) ואפילו תזכורת לדת ולברית החדשה (‘Ring Them Bells’). כתיבתו מגיע שוב לשיא בשירים אלה, המוכיחים כי יש לו עדיין הרבה להציע. אם עד לאלבום הזה גברו הקולות שפקפקו ברלוונטיות של דילן בימים אלה, רובם נעלמו לאחר האלבום הזה. בעיבודים הושקעה מחשבה, שלמרבה השמחה הושקעה בצליל סמיך ועשיר ולא בהפקה חלקה ונוצצת, כמו בלא מעט הקלטות מוקדמות יותר בעשור זה. שני שירים שבתחילת האלבום הם רוק-בלוז (‘Political World’, ‘Everything Is Broken’) המזכירים לא מעט עיבודים ושירים של בוב מאמצע שנות השישים, אולם הקצב ברוב האלבום הוא יותר איטי והמלודיה היא בד"כ אינטימית, המתאימה לתוכן השירים הפונים בד"כ לאדם מסוים. האלבום אומץ בחום ע"י הקהל, שראה בכך את חזרתו של דילן, אם כי רבים אחרים טוענים שהוא מעולם לא עזב לשום מקום; בכל מקרה, בוב חזר עם השראה, רעיונות ומקוריות שהיו חסרים בשנים האחרונות. שירים בולטים: ‘Political World’, ‘Man In The Long Black Coat’, ‘Shooting Star’, ‘Most Of The Time’, ‘Everything Is Broken’.

 

[fenriz]

מצויין! ../images/Emo45.gif

בתור אחד שדי אוהב את אלבומי שנות ה-80 ורגיל לזה שיורדים עליהם אהבתי את ההתיחסות הלא שגרתית שלך לחומר השונה הזה. למרות שלא הבנתי מה רוצים מדילן והדד, זו הופעה לא רעה בכלל (במיוחד Joey).

 

[Jflyaway]

../images/Emo45.gif

כל הכבוד שוקו, אתה לא מפסיק להפתיע בהשקעה שלך! נהדר.