divinenergy
New member
בונקר 11.11.09 (לא לבעלי לב חלש)
יושב אני בבונקר, פצוע מלחמת החיים. לא בריאות, ולא הצלחה, לא אושר ולא שמחה, לא פרנסה, ולא שגשוג, רק הוויה שלמה של אבדון מוחלט. עצב, תיסכול, מרירות, חולי, חוסר, ודמעות עצורות. חושב כי אני כן רוצה להצליח, ואני כן רוצה לעבוד, אך זאת כנראה לא האמת, ותקוע אני בשיא התקיעות, ובוכה אני ללא דמעות, על חיים מבוזבזים שלא נחווים, אלא מוות שחור וקודר, שלא נותן לי למות בשלווה. כנראה אני בגיהנום על משהו שעשיתי, ולמה זה מגיע לי, מה אני עשיתי שזה מגיע לי, אני סך הכל רציתי תמיד שיהיה טוב לאחרים, לתת ולתרום, ולעשות דברים גדולים בחיי, נראה כי מה שאני כותב הוא מכתב התאבדות, כי איכזבו אותי חיי שלי, ואין לי יותר למי ללכת או לפנות, ונראה כי רעיון המחשבה יוצרת מציאות לא עובד יותר בשבילי, ומרגיש כי ה' נטש אותי אי שם בעבר. והנה הוא, הווה ללא עתיד הנמשך יום יום מחדש כווירוס האוכל אותי מבפנים. ומזמן אני רוצה כבר לנטוש את משחק המוות שנקרא גם "החיים". פעם היה לי חלום, והיום נראה כאכזבה וכישלון. נמאס לי מהמציאות הזאת שאני בניתי לי, או שאלוהים בנה לי, קשה לי להאמין שאלוהים ירצה לבנות לי מציאות מסוג כזה, אז כנראה אני אשם בכל שקשור אליי. פעם הייתי חזק, והיום אני חלש, ופעם הייתי בעל מנטליות עשירה, והיום אני נטול שמחה ומדוכא כל הזמן. ולו רק רגע אחד של אושר, רגע אחד אמיתי של שמחה, היה מזכיר לי את הצד השני של החוויה. נמאס לי, רוצה למות, וכמה שזה נשמע אולי מעורער, זאת האמת, לפה הביאו אותי חיי, לרגע הזה, שחוזר יותר מידי. חנק, עצב, שנאה, קנאה, מניפולציה ושקר והכל לפניי מאחוריי ומצדדיי, מוקף במה שנראה כיסודות החברה האנושית. אולי בטעות הגעתי הנה, אולי נפלתי בין הכיסאות השמימיים ארצה, איפה רק המזיקים מסתובבים ומחפשים להזיק לי, כך אני מרגיש. אני מדבר וזה לא קולי, אני נושם וזה לא אוויר, אני מרגיש את מה שאני נמצא בתוכו, וזה לא גופי, אני מרגיש שאני לא בבית, אני מרגיש שאני בגיהנום עלי אדמות. בא לי לשנוא את כולם, ולא להיות ליד אף אחד, כי כולם מנייאקים אגואיסטים, שמנסים כל פעם לנצל אותי, נמאס לי דיי ! רוצה למות, רק פעם אחת ולהפסיק את כל השיגעון הזה שלא נותן לי באמת להיות! ולאחר שאני הפסיק לכתוב, אני החזור להיות איך שאני במצב שאני ולא לנשום ולא לחיות, ולחפש את עצמי בנרות, ולחפש דרך, ולחפש אמת, איך לפתור את הבעיות הניצבות איתנות אל מול אפס כוחותיי ואמונותיי, ואולי רק הרצון היא החוליה האחרונה שנשארה מחזיקה אותי, אולי מכופף, אולי חולה, אולי מדוכא, אולי שנוא ושונא, והרצון הוא להיפטר מכל זה, ולהתעלות מעל כל זה ולא להתקרב לזה יותר לעולם אף פעם. אולי השגוי הוא שאני חושב כי אם אני אמות זה יגמר, ואולי אני כבר מת-חי כי אני רואה זאת כפתרון היחידי שנשאר. ניסיתי ללכת לעבודה, ניסיתי לנסוע באוטובוס, ניסיתי ללכת וללמוד, ובכל מקום כזה, אני מרגיש את פניי מעוותים, ואת כל גופי חלש מסכן, ומרגיש נחות משאר האנשים, מרגיש ילד קטן ומסכן שלא קיבל מספיק אהבה וננטש להיות לבד בבונקר שבעמק התחתון של החיים. מפלצות, יצורים כפוליי ראשים, דמויות, מלאכים שמחבלים, וילד אחד קטן נטוש וחסר אהבה כלל וכלל. שזועק הצילו אל המעלה, ואף אחד לא עונה, המפלצות, המחבלים ושאר היצורים נכנסים אל תוך ראשי ומחבלים ושורטים את מוחי ונפשי, הרי אני נפש עדינה, נשמה של משהו טהור ללא שנאה וללא רצון להזיק, פתוח כאוכל חם וטעים המונח על אדן החלון של הבונקר לכל מי שרק רוצה לאכול. לא יודע מה לעשות, כי אני אבוד , טירטור החיים שבז והשבית, אולי נראה כי לתמיד, ופה ועכשיו אולי נגלה את עוצמתי החבויה שנסתרת מאוחרי צעיפים רבים המכסים את פניי האמיתיים, איכן הקשת בענן מתפתחת ולא נגמרת אף פעם. שיגעון, שיגעון ועוד פעם שיגעון! כולם לוחצים עליי, למצוא עבודה, ללמוד כמו שצריך, להתנהג כמו שצריך, להיות כמו כולם, לא לצאת מן הנוסחאה הכלל אנושית, ולא לנסות להמציא לעצמי נוסחאה משלי. ואני אומר להם לכו ותיעלמו, כי אני לא כמו כולם, אני לוחם בכל מה שמקובל וכל מה ששגוי, להביא דברים על תקנם, כי זאת היא הנוסחאה שלי, ואף אחד לא ייקח אותה ממני, כי כזה אני, ואף אחד לא ישנה אותי, וכי זה מה שנכון, ואמיתי, וכל מי רוצה להיות מזיק, לא בבית שלי, אתה לא דדחקו אותי חזרה לפינה, חזרה לבונקר, חזרה אל הפחד שמחוץ לי ושחדר אל תוך תוכי, כמו קור מצמרר החודר אל העצמות ופוקד עלייך: הישאר איפה שאתה! ואל תעז לזוז, ועל תעז לחלום, ואל תעז לרצות, אך זאת היא רק עוד אשליה במסכת האשליות הסבוכות שקיימות על מימד זה של סבל פחד וכישלון. הרמה הנמוכה ביותר, הרמה בה אף אחד לא יכול להתעלות מעל עצמו, לקפוץ גבוה אל השמיים ולזעוק: "אני כאן משמע אני קיים!" ואיך לצאת מן החושך הזה ,ואיך להתפרץ מכאן והילך, מעלה ומעלה, לקפוץ ולגעת בקצה האצבעות בידיו של אבינו שבשמיים. אולי מילותיי ישמעו ברבים, ואולי רבים ימצאו חלקים עצמיים שלהם דרך המילים ויתנו כח לאותם רבים המרגישים כמוני בדרך זאת או אחרת, ואותם הנשמות הרוצות לשנות, יתרוממו גבוה לשמיים ובחיבור שמימי נחבר ונדקלם את שיר החיים היפים כפי שאנחנו אותם רואים.
יושב אני בבונקר, פצוע מלחמת החיים. לא בריאות, ולא הצלחה, לא אושר ולא שמחה, לא פרנסה, ולא שגשוג, רק הוויה שלמה של אבדון מוחלט. עצב, תיסכול, מרירות, חולי, חוסר, ודמעות עצורות. חושב כי אני כן רוצה להצליח, ואני כן רוצה לעבוד, אך זאת כנראה לא האמת, ותקוע אני בשיא התקיעות, ובוכה אני ללא דמעות, על חיים מבוזבזים שלא נחווים, אלא מוות שחור וקודר, שלא נותן לי למות בשלווה. כנראה אני בגיהנום על משהו שעשיתי, ולמה זה מגיע לי, מה אני עשיתי שזה מגיע לי, אני סך הכל רציתי תמיד שיהיה טוב לאחרים, לתת ולתרום, ולעשות דברים גדולים בחיי, נראה כי מה שאני כותב הוא מכתב התאבדות, כי איכזבו אותי חיי שלי, ואין לי יותר למי ללכת או לפנות, ונראה כי רעיון המחשבה יוצרת מציאות לא עובד יותר בשבילי, ומרגיש כי ה' נטש אותי אי שם בעבר. והנה הוא, הווה ללא עתיד הנמשך יום יום מחדש כווירוס האוכל אותי מבפנים. ומזמן אני רוצה כבר לנטוש את משחק המוות שנקרא גם "החיים". פעם היה לי חלום, והיום נראה כאכזבה וכישלון. נמאס לי מהמציאות הזאת שאני בניתי לי, או שאלוהים בנה לי, קשה לי להאמין שאלוהים ירצה לבנות לי מציאות מסוג כזה, אז כנראה אני אשם בכל שקשור אליי. פעם הייתי חזק, והיום אני חלש, ופעם הייתי בעל מנטליות עשירה, והיום אני נטול שמחה ומדוכא כל הזמן. ולו רק רגע אחד של אושר, רגע אחד אמיתי של שמחה, היה מזכיר לי את הצד השני של החוויה. נמאס לי, רוצה למות, וכמה שזה נשמע אולי מעורער, זאת האמת, לפה הביאו אותי חיי, לרגע הזה, שחוזר יותר מידי. חנק, עצב, שנאה, קנאה, מניפולציה ושקר והכל לפניי מאחוריי ומצדדיי, מוקף במה שנראה כיסודות החברה האנושית. אולי בטעות הגעתי הנה, אולי נפלתי בין הכיסאות השמימיים ארצה, איפה רק המזיקים מסתובבים ומחפשים להזיק לי, כך אני מרגיש. אני מדבר וזה לא קולי, אני נושם וזה לא אוויר, אני מרגיש את מה שאני נמצא בתוכו, וזה לא גופי, אני מרגיש שאני לא בבית, אני מרגיש שאני בגיהנום עלי אדמות. בא לי לשנוא את כולם, ולא להיות ליד אף אחד, כי כולם מנייאקים אגואיסטים, שמנסים כל פעם לנצל אותי, נמאס לי דיי ! רוצה למות, רק פעם אחת ולהפסיק את כל השיגעון הזה שלא נותן לי באמת להיות! ולאחר שאני הפסיק לכתוב, אני החזור להיות איך שאני במצב שאני ולא לנשום ולא לחיות, ולחפש את עצמי בנרות, ולחפש דרך, ולחפש אמת, איך לפתור את הבעיות הניצבות איתנות אל מול אפס כוחותיי ואמונותיי, ואולי רק הרצון היא החוליה האחרונה שנשארה מחזיקה אותי, אולי מכופף, אולי חולה, אולי מדוכא, אולי שנוא ושונא, והרצון הוא להיפטר מכל זה, ולהתעלות מעל כל זה ולא להתקרב לזה יותר לעולם אף פעם. אולי השגוי הוא שאני חושב כי אם אני אמות זה יגמר, ואולי אני כבר מת-חי כי אני רואה זאת כפתרון היחידי שנשאר. ניסיתי ללכת לעבודה, ניסיתי לנסוע באוטובוס, ניסיתי ללכת וללמוד, ובכל מקום כזה, אני מרגיש את פניי מעוותים, ואת כל גופי חלש מסכן, ומרגיש נחות משאר האנשים, מרגיש ילד קטן ומסכן שלא קיבל מספיק אהבה וננטש להיות לבד בבונקר שבעמק התחתון של החיים. מפלצות, יצורים כפוליי ראשים, דמויות, מלאכים שמחבלים, וילד אחד קטן נטוש וחסר אהבה כלל וכלל. שזועק הצילו אל המעלה, ואף אחד לא עונה, המפלצות, המחבלים ושאר היצורים נכנסים אל תוך ראשי ומחבלים ושורטים את מוחי ונפשי, הרי אני נפש עדינה, נשמה של משהו טהור ללא שנאה וללא רצון להזיק, פתוח כאוכל חם וטעים המונח על אדן החלון של הבונקר לכל מי שרק רוצה לאכול. לא יודע מה לעשות, כי אני אבוד , טירטור החיים שבז והשבית, אולי נראה כי לתמיד, ופה ועכשיו אולי נגלה את עוצמתי החבויה שנסתרת מאוחרי צעיפים רבים המכסים את פניי האמיתיים, איכן הקשת בענן מתפתחת ולא נגמרת אף פעם. שיגעון, שיגעון ועוד פעם שיגעון! כולם לוחצים עליי, למצוא עבודה, ללמוד כמו שצריך, להתנהג כמו שצריך, להיות כמו כולם, לא לצאת מן הנוסחאה הכלל אנושית, ולא לנסות להמציא לעצמי נוסחאה משלי. ואני אומר להם לכו ותיעלמו, כי אני לא כמו כולם, אני לוחם בכל מה שמקובל וכל מה ששגוי, להביא דברים על תקנם, כי זאת היא הנוסחאה שלי, ואף אחד לא ייקח אותה ממני, כי כזה אני, ואף אחד לא ישנה אותי, וכי זה מה שנכון, ואמיתי, וכל מי רוצה להיות מזיק, לא בבית שלי, אתה לא דדחקו אותי חזרה לפינה, חזרה לבונקר, חזרה אל הפחד שמחוץ לי ושחדר אל תוך תוכי, כמו קור מצמרר החודר אל העצמות ופוקד עלייך: הישאר איפה שאתה! ואל תעז לזוז, ועל תעז לחלום, ואל תעז לרצות, אך זאת היא רק עוד אשליה במסכת האשליות הסבוכות שקיימות על מימד זה של סבל פחד וכישלון. הרמה הנמוכה ביותר, הרמה בה אף אחד לא יכול להתעלות מעל עצמו, לקפוץ גבוה אל השמיים ולזעוק: "אני כאן משמע אני קיים!" ואיך לצאת מן החושך הזה ,ואיך להתפרץ מכאן והילך, מעלה ומעלה, לקפוץ ולגעת בקצה האצבעות בידיו של אבינו שבשמיים. אולי מילותיי ישמעו ברבים, ואולי רבים ימצאו חלקים עצמיים שלהם דרך המילים ויתנו כח לאותם רבים המרגישים כמוני בדרך זאת או אחרת, ואותם הנשמות הרוצות לשנות, יתרוממו גבוה לשמיים ובחיבור שמימי נחבר ונדקלם את שיר החיים היפים כפי שאנחנו אותם רואים.