בועות
סיפור ראשון שלי כאן, הרעיון נשמע נחמד. מתלכתחילה חשבתי על הסיפור, כיח הפסיכולוגית שלי אמרה לי לנסות לכתוב סיפור על בעיה דומה עם אנשים אחרים שחווים אותה, ואז לראות איך אני אנסה לעזור לדמויות שלי. על דמויות אחרת לא כתבתי כלום, אבל במקום זה כתבתי על בועות. הסוף בהתחלה היה שהבועות מתפוצצות, אבל אני מנסה לשנות אותו קצת. תהנו DD: בועות אני כמו סבון, של בועות סבון. יש לי כל כך הרבה אפשרויות, המון דברים לגלות, הרבה מידע ללמוד ולקלוט. אבל כרגע אני במיכל, מוגנת ואהובה. מקום קטן בו אני מסוגלת להכיל את כולי, ולהיות שם בעצמי, לבדי, למלאות את כל החלל. שכל המיכל יהיה מלא בנוכוחתי, אני נוכחת, נמצאת וקיימת וממלאת את הכל בנוזל שקוף מלא תקווה. עד שהמיכל נפתח. כל יום הוא נפתח מחדש. כל יום בבוקר, יש בי מין תחושה עצובה- שוב צריך להיפתח ולצאת אל העולם, ולהתמודד מחדש עם הכל. זה לא שאני לא נהנית מהחיים שלי, או לא מרוצה ממי שאני. זה רק שבאמת קשה לקום, לצאת החוצה, להתמודד עם הקור בחוץ, להרים את השמיכה ולהתחיל להתארגן. המכסה נפתח. יום חדש מתחיל. כל יום יש מסביבי אנשים שאיתם אני צריכה ליצור על קשר, לעבוד עם צוות, לטפל בלקוחות, משפחה שצריך להתייחס ולעזור לה. הם תמיד נושפים בי חזק, עד שיוצאות בועות. המון בועות, צבעוניות ושקופות, גדולות וקטנות, רטובות, לחות עם טעם מאד מר. והן עפות גבוה, מסתובבות באוויר, ואל התקרה הן מנסות להגיע. הן שואפות כמה שיותר גבוה, כמה שיותר רחוק. הבועות משקפות את האנשים שמסביבן. הן רואות את הכל. אומנם קצת אחרת, ולא בדיוק כמו שהאדם עצמו רואה אותן, אבל הן משקפות את הכל. כל מה שהן רואות הן לומדות וקולטות, וזה כל כך הרבה מידע. המידע ממלא אותן לגמרי, והן מתנגשות במישהו או המשהו עמוסות במידע, ומפוצצות. הבעות התפוצצו. הן לא מצליחות להכיל יותר את כל המידע, אז הן מתפוצצות. אני תמיד יודעת שהן יתפוצצו בסוף, אי אפשר לשקף את אנשים אחרים לנצח, מתישהו צריך לחזור לעצמך, לחזור למיכל שלך. אבל כרגע זה קשה. כי מה שנשאר זה רק סבון, שאם אף אחד לא ינקה אותו, הוא יתייבש וכל מה שלמדתי יתבזבז. זה כואב,כשהבועות מתפוצצות. זה כואב, לאבד משהו שהיה חלק ממך, חלק מאדם אחר שהבנת, הוא כבר חלק שלך. אתה מתמלא כל כך הרבה, אבל אתה חייב להיות להתפוצץ. כי צריך בועות חדשות, שיקלטו אנשים חדשים, ויוכלו לעזור להם. וצריך למצוא את הכוח להתגבר על הכאב,ולתת לאנשים אחרים שוב לנשוף בי, ולהעיף אותי עד שאוכל לשקף אותם. מה אני בכלל יכולה לעשות כדי לא לבזבז את הבועות? ניסיתי לקחת לוח, לוח מנייר, ועליו אני אפוצץ את כל הבועות, כך שהן לא יתבזבזו, ואולי זה פחות יכאב ליפול על הניר ולא על הרצפה.
סיפור ראשון שלי כאן, הרעיון נשמע נחמד. מתלכתחילה חשבתי על הסיפור, כיח הפסיכולוגית שלי אמרה לי לנסות לכתוב סיפור על בעיה דומה עם אנשים אחרים שחווים אותה, ואז לראות איך אני אנסה לעזור לדמויות שלי. על דמויות אחרת לא כתבתי כלום, אבל במקום זה כתבתי על בועות. הסוף בהתחלה היה שהבועות מתפוצצות, אבל אני מנסה לשנות אותו קצת. תהנו DD: בועות אני כמו סבון, של בועות סבון. יש לי כל כך הרבה אפשרויות, המון דברים לגלות, הרבה מידע ללמוד ולקלוט. אבל כרגע אני במיכל, מוגנת ואהובה. מקום קטן בו אני מסוגלת להכיל את כולי, ולהיות שם בעצמי, לבדי, למלאות את כל החלל. שכל המיכל יהיה מלא בנוכוחתי, אני נוכחת, נמצאת וקיימת וממלאת את הכל בנוזל שקוף מלא תקווה. עד שהמיכל נפתח. כל יום הוא נפתח מחדש. כל יום בבוקר, יש בי מין תחושה עצובה- שוב צריך להיפתח ולצאת אל העולם, ולהתמודד מחדש עם הכל. זה לא שאני לא נהנית מהחיים שלי, או לא מרוצה ממי שאני. זה רק שבאמת קשה לקום, לצאת החוצה, להתמודד עם הקור בחוץ, להרים את השמיכה ולהתחיל להתארגן. המכסה נפתח. יום חדש מתחיל. כל יום יש מסביבי אנשים שאיתם אני צריכה ליצור על קשר, לעבוד עם צוות, לטפל בלקוחות, משפחה שצריך להתייחס ולעזור לה. הם תמיד נושפים בי חזק, עד שיוצאות בועות. המון בועות, צבעוניות ושקופות, גדולות וקטנות, רטובות, לחות עם טעם מאד מר. והן עפות גבוה, מסתובבות באוויר, ואל התקרה הן מנסות להגיע. הן שואפות כמה שיותר גבוה, כמה שיותר רחוק. הבועות משקפות את האנשים שמסביבן. הן רואות את הכל. אומנם קצת אחרת, ולא בדיוק כמו שהאדם עצמו רואה אותן, אבל הן משקפות את הכל. כל מה שהן רואות הן לומדות וקולטות, וזה כל כך הרבה מידע. המידע ממלא אותן לגמרי, והן מתנגשות במישהו או המשהו עמוסות במידע, ומפוצצות. הבעות התפוצצו. הן לא מצליחות להכיל יותר את כל המידע, אז הן מתפוצצות. אני תמיד יודעת שהן יתפוצצו בסוף, אי אפשר לשקף את אנשים אחרים לנצח, מתישהו צריך לחזור לעצמך, לחזור למיכל שלך. אבל כרגע זה קשה. כי מה שנשאר זה רק סבון, שאם אף אחד לא ינקה אותו, הוא יתייבש וכל מה שלמדתי יתבזבז. זה כואב,כשהבועות מתפוצצות. זה כואב, לאבד משהו שהיה חלק ממך, חלק מאדם אחר שהבנת, הוא כבר חלק שלך. אתה מתמלא כל כך הרבה, אבל אתה חייב להיות להתפוצץ. כי צריך בועות חדשות, שיקלטו אנשים חדשים, ויוכלו לעזור להם. וצריך למצוא את הכוח להתגבר על הכאב,ולתת לאנשים אחרים שוב לנשוף בי, ולהעיף אותי עד שאוכל לשקף אותם. מה אני בכלל יכולה לעשות כדי לא לבזבז את הבועות? ניסיתי לקחת לוח, לוח מנייר, ועליו אני אפוצץ את כל הבועות, כך שהן לא יתבזבזו, ואולי זה פחות יכאב ליפול על הניר ולא על הרצפה.