"בופה" שכזאת -לדעתי מצחיק ומעניין
http://musaf-shabbat.com/2015/11/06/בזכות-המחויבות-המוחלטת-דוד-ביגמן/
http://musaf-shabbat.com/2015/11/06/בזכות-המחויבות-המוחלטת-דוד-ביגמן/
"בופה" שכזאת -לדעתי מצחיק ומעניין
- פותח הנושא יורם714
- פורסם בתאריך
רועי החושב
New member
היגיון תמוה
טענתו היא שהמצוות הן אמצעי להיחלץ מהשקיעה בבנאליות, מהתועלתנות ושהן אלטרואיסטיות, מונעות ממנו לשקוע וכ"ו
אבל האמצעי להיחלץ הוא בנאלי בעצמו. המוסכניק אמר לו אמת- עוד יום. בנאליות.
ולמה בכלל יש חוויה של בנאליות? כי אדם יודע שהוא יותר מזה ושהוא תקוע בסיטואציה שאינה הולמת את רוחו. הרעיונות על "העולם הזה" מול ה"עולם הבא" הם ביטוי מיתולוגי לתחושה שאופפת הרבה אנשים שתקועים בסיטואציות משעממות.
השיעמום- הוא איתות מרוח העצמיות שיש משהו אחר, יותר טוב לעשותו, ושאתה לא נמצא במקום הנכון לך ולא עושה את הדבר הנכון לך.
אבל יש פעולות שפועלות כסם שמשכך את השיעמום ויש פעולות שמבטאות את הרוח. דת אינה פעולה עמוקה, דת היא סימום עצמי, פעולה שיטחית נגד השיעמום, שאין לה דבר עם עם פעולה מתוך רוח העצמיות. המומנט האלטרואיסטי שבה הוא בדיוק אותה שחיתות- ותר על העצמיות שלך כי הנה השתעממת כל כך, ציית לאיזשהו "עצמי" מופשט של האחר המופשט, של ה"אל" ובעיות ההשתעממות שלך יפתרו. אבל זו שחיתות, יש משהו זוועתי בדבר כזה, שאדם יוותר על רוח העצמיות שלו, על הדבר הזה שהדת כל כך שונאת, על ה"אלילות", כלומר על הביטוי לתשוקה, לאהבה. הדת היא ביטוי להיעדר אהבה חזקה בחייו של אדם. אלוהים אינו מושא לאהבה, למרות שהדת מצווה לאהוב אותו. אין תשוקה בדת. כל התשוקות שמצויות בדת- אינן רכושה, היא גנבה אותן ממקומות אחרים, מלבבות של אנשים חיים, אבל הדת היא דבר מת. אלוהים מת. נחמת שווא לאנשים כבויים.
טענתו היא שהמצוות הן אמצעי להיחלץ מהשקיעה בבנאליות, מהתועלתנות ושהן אלטרואיסטיות, מונעות ממנו לשקוע וכ"ו
אבל האמצעי להיחלץ הוא בנאלי בעצמו. המוסכניק אמר לו אמת- עוד יום. בנאליות.
ולמה בכלל יש חוויה של בנאליות? כי אדם יודע שהוא יותר מזה ושהוא תקוע בסיטואציה שאינה הולמת את רוחו. הרעיונות על "העולם הזה" מול ה"עולם הבא" הם ביטוי מיתולוגי לתחושה שאופפת הרבה אנשים שתקועים בסיטואציות משעממות.
השיעמום- הוא איתות מרוח העצמיות שיש משהו אחר, יותר טוב לעשותו, ושאתה לא נמצא במקום הנכון לך ולא עושה את הדבר הנכון לך.
אבל יש פעולות שפועלות כסם שמשכך את השיעמום ויש פעולות שמבטאות את הרוח. דת אינה פעולה עמוקה, דת היא סימום עצמי, פעולה שיטחית נגד השיעמום, שאין לה דבר עם עם פעולה מתוך רוח העצמיות. המומנט האלטרואיסטי שבה הוא בדיוק אותה שחיתות- ותר על העצמיות שלך כי הנה השתעממת כל כך, ציית לאיזשהו "עצמי" מופשט של האחר המופשט, של ה"אל" ובעיות ההשתעממות שלך יפתרו. אבל זו שחיתות, יש משהו זוועתי בדבר כזה, שאדם יוותר על רוח העצמיות שלו, על הדבר הזה שהדת כל כך שונאת, על ה"אלילות", כלומר על הביטוי לתשוקה, לאהבה. הדת היא ביטוי להיעדר אהבה חזקה בחייו של אדם. אלוהים אינו מושא לאהבה, למרות שהדת מצווה לאהוב אותו. אין תשוקה בדת. כל התשוקות שמצויות בדת- אינן רכושה, היא גנבה אותן ממקומות אחרים, מלבבות של אנשים חיים, אבל הדת היא דבר מת. אלוהים מת. נחמת שווא לאנשים כבויים.
השאלה הגדולה
שליבוביץ שואל בהקשר זה ושאתה מתעלם ממנה היא האם באמת יש לאדם עצמיות משלו? אולי מה שאתה קורא לו עצמיות אינו אלא ביטוי הקצה לשלשלת הגורמים הטבעיים הפועלים בו מדעתו ושלא מדעתו, מרצונו ושלא מרצונו, ואין כאן שום עצמיות. אם זה אכן כך, אזי הדרך היחידה להימלט מן השעבוד הזה לטבע הפועל בך על כורחך, הוא ליטול על עצמך מחויבות לדרך חיים שאיננה נובעת מאותו טבע, היינו מחויבות למצוות. אבל מי אמר שלהיות משועבד לטבע זה רע?
שליבוביץ שואל בהקשר זה ושאתה מתעלם ממנה היא האם באמת יש לאדם עצמיות משלו? אולי מה שאתה קורא לו עצמיות אינו אלא ביטוי הקצה לשלשלת הגורמים הטבעיים הפועלים בו מדעתו ושלא מדעתו, מרצונו ושלא מרצונו, ואין כאן שום עצמיות. אם זה אכן כך, אזי הדרך היחידה להימלט מן השעבוד הזה לטבע הפועל בך על כורחך, הוא ליטול על עצמך מחויבות לדרך חיים שאיננה נובעת מאותו טבע, היינו מחויבות למצוות. אבל מי אמר שלהיות משועבד לטבע זה רע?
רועי החושב
New member
..........................
א. גם אם אין עצמיות, האם לא יכולה להיות רוח עצמיות? ממש כך יכולה להיות דת- ולא מוכרח להיות אלוהים. גם מבחינה הצהרתית נטו עובדה שיש דתות בלי אלוהים באופן מוצהר (בודהיזם לדוגמא) וגם ביהדות שמציג ליבוביץ- האלוהים לא מוכרח להיות "קיים" (שאלת הקונטינגנטיות של הקיום). אז מה שאני מכנה רוח העצמיות היא מעין "דת" טבעית של העצמי, ובדומה לאי הכרחותו של אלוהים לדת, רוח העצמיות לא מוכרחה להאמין בעצמיות.
היא נובעת מאליה מפנימיות האדם ואין לה קשר לסמכויות רוחניות, אבל אצל הרבה אנשים היא לא מצליחה להתפתח ולהציע התעלות רוחנית. לאנשים כאלו, ששבויים בשיעמום של חיי היום יום, מגיעה הדת החיצונית ומציעה צבע ואור וקסם ומסתורין וכ"ו.
אבל לבטא את רוח העצמיות כ"מעין דת" יחטיא את העניין- ההיפך הוא הנכון- הדת היא תחליף לרוח העצמיות החסרה.
בעיני- השאלה החשובה היא מעשית- האם הדת מונעת התפתחות של רוח העצמיות, בתפסה אותה כמתחרה על משאב (תודעה), או שהיא נאורה, כלומר אינה הורסת את האפשרות של המאמין להנביע מתוכו את רוח העצמיות.
זה ההבדל הגדול בין דתות אור לדתות חושך, וגם בין זרמי אור בדת לזרמי חושך בדת, בין מורי אור ומורי חושך וכ"ו
מה שאני לא אוהב בדיבור של ליבוביץ וגם בדיבור של הרבה מהמתדיינים בפורום הזה הוא הפיזמון החוזר של "אמונה לשמה" כטוטאליות של אמונה שמוכנה גם לקבל את החושך. זה נראה לי פגם של ממש שבאמת אי אפשר להתייחס אליו כראוי מתוך פרספקטיבה אמונית נטו כי מפרספקטיבה אמונית נטו האדם נהיה חשוף לכוחות החושך שיכולים לנצל אותו, ואני לא מדבר על ניצול במובן הפשטני פונקציונלי (כסף, כוח, עבודה וכ"ו), אלא על אותו מצב של היעדר יכולת לוותר על ההשקעה בפירוטכניקה הדתית שמייצרת חוויות משוכפלות.
כלומר, אני לא רואה הרבה הבדל בין העולם המיסטי המפוקפק שנגדו יוצא ל' לבין האמונה לשמה שהוא מקדם. ה"אמונה התמימה" במה כוחה עומד מול כוחות האשליה? נדרש משהו שיעזור לאדם להתפכח מהאשליות, כלומר נדרשת רוח העצמיות!
אז אותה רוח עצמיות, שמחסרונה משגשגת הדת, מתערבת ומצילה את יומו של המאמין מכוחות החושך בתוך הדת ומכוונת את דרכו בדת. לאן ומנין? לעצמו ומעצמו, כי זו דרכה של רוח העצמיות- לכוון את האדם אל עצמו ומעצמו. והדת אינה אלא כסות חיצונית שבה היא מתלבשת, כי האינטליגנציה שלה רבה יותר מכל דת ובקלות תתכסה בה. וכך האדם משוכנע שהוא מצוי בדת, ובאמונה, אבל מה פועל מאחורי הקלעים- רוח העצמיות שלו המכוונת אותו בנתיב עצמו! והיא זומנה להגן עליו מפני הדת ולכן היא מפיחה חיים בדת!
וכך הדת יונקת מרוח האדם ולאדם נדמה שהדת חיה. אבל רוחו היא המפיחה בה חיים.
אכן, מוזר האדם!
א. גם אם אין עצמיות, האם לא יכולה להיות רוח עצמיות? ממש כך יכולה להיות דת- ולא מוכרח להיות אלוהים. גם מבחינה הצהרתית נטו עובדה שיש דתות בלי אלוהים באופן מוצהר (בודהיזם לדוגמא) וגם ביהדות שמציג ליבוביץ- האלוהים לא מוכרח להיות "קיים" (שאלת הקונטינגנטיות של הקיום). אז מה שאני מכנה רוח העצמיות היא מעין "דת" טבעית של העצמי, ובדומה לאי הכרחותו של אלוהים לדת, רוח העצמיות לא מוכרחה להאמין בעצמיות.
היא נובעת מאליה מפנימיות האדם ואין לה קשר לסמכויות רוחניות, אבל אצל הרבה אנשים היא לא מצליחה להתפתח ולהציע התעלות רוחנית. לאנשים כאלו, ששבויים בשיעמום של חיי היום יום, מגיעה הדת החיצונית ומציעה צבע ואור וקסם ומסתורין וכ"ו.
אבל לבטא את רוח העצמיות כ"מעין דת" יחטיא את העניין- ההיפך הוא הנכון- הדת היא תחליף לרוח העצמיות החסרה.
בעיני- השאלה החשובה היא מעשית- האם הדת מונעת התפתחות של רוח העצמיות, בתפסה אותה כמתחרה על משאב (תודעה), או שהיא נאורה, כלומר אינה הורסת את האפשרות של המאמין להנביע מתוכו את רוח העצמיות.
זה ההבדל הגדול בין דתות אור לדתות חושך, וגם בין זרמי אור בדת לזרמי חושך בדת, בין מורי אור ומורי חושך וכ"ו
מה שאני לא אוהב בדיבור של ליבוביץ וגם בדיבור של הרבה מהמתדיינים בפורום הזה הוא הפיזמון החוזר של "אמונה לשמה" כטוטאליות של אמונה שמוכנה גם לקבל את החושך. זה נראה לי פגם של ממש שבאמת אי אפשר להתייחס אליו כראוי מתוך פרספקטיבה אמונית נטו כי מפרספקטיבה אמונית נטו האדם נהיה חשוף לכוחות החושך שיכולים לנצל אותו, ואני לא מדבר על ניצול במובן הפשטני פונקציונלי (כסף, כוח, עבודה וכ"ו), אלא על אותו מצב של היעדר יכולת לוותר על ההשקעה בפירוטכניקה הדתית שמייצרת חוויות משוכפלות.
כלומר, אני לא רואה הרבה הבדל בין העולם המיסטי המפוקפק שנגדו יוצא ל' לבין האמונה לשמה שהוא מקדם. ה"אמונה התמימה" במה כוחה עומד מול כוחות האשליה? נדרש משהו שיעזור לאדם להתפכח מהאשליות, כלומר נדרשת רוח העצמיות!
אז אותה רוח עצמיות, שמחסרונה משגשגת הדת, מתערבת ומצילה את יומו של המאמין מכוחות החושך בתוך הדת ומכוונת את דרכו בדת. לאן ומנין? לעצמו ומעצמו, כי זו דרכה של רוח העצמיות- לכוון את האדם אל עצמו ומעצמו. והדת אינה אלא כסות חיצונית שבה היא מתלבשת, כי האינטליגנציה שלה רבה יותר מכל דת ובקלות תתכסה בה. וכך האדם משוכנע שהוא מצוי בדת, ובאמונה, אבל מה פועל מאחורי הקלעים- רוח העצמיות שלו המכוונת אותו בנתיב עצמו! והיא זומנה להגן עליו מפני הדת ולכן היא מפיחה חיים בדת!
וכך הדת יונקת מרוח האדם ולאדם נדמה שהדת חיה. אבל רוחו היא המפיחה בה חיים.
אכן, מוזר האדם!
רועי החושב
New member
...........................
לא הייתי קורא לזה אשליה, אלא הכמסה. כלומר עיקרון הסתרת המידע, הדגשת פונקציונליות, הגבלת גישה ומה שאתה קורא לו "ביטוי הקצה לשלשלת גורמים".
כפי שאמרתי- היעדר הקיום של העצמיות כלל לא רלוונטי לרוח העצמיות. או בעצם-התפיסה של היעדר קיומה של העצמיות מוסיפה לרוח העצמיות הומור.
הלוצינציות יכולות להתקיים בדת, לא ברוח העצמיות. מדוע? כי היא דינמית (בעוד שהדת היא מבנה סטטי של מחשבה קפואה). הלוצינציות הן ביטוי של התנגשות מונומנטליות בין תפיסות (לא בין תפיסת מציאות לבין תפיסה שיקרית, כי אין כזה דבר תפיסת מציאות) ואילו לרוח העצמיות, שהיא דינמית וסמויה מן העין אין מחוייבות לתפיסה מסויימת, נהפוך הוא- נאמנות לתפיסה אחת, קבועה, היא ניגודה של רוח העצמיות. ריבוי הפרספקטיבות הוא מהמאפיינים שלה (כשם שאור לבן מופק מצבעים רבים).
יש עדיפות טבעית (כלומר קדימות טבע) של רוח העצמיות על פני הדת: הטענה שלי היא שרוח העצמיות מפיחה חיים בדת כי היא משווה לתכנים מסויימים בה עדיפות על פני תכנים אחרים. התכנים העמוקים ביותר בדת הם תכנים שבהם האדם מוצא את עצמו. זה אומר שבלי רוח העצמיות לא היו התכנים האלו מגיעים לתודעתו, מכאן אנו למדים שרוח העצמיות קודמת לתכנים האלו. גם התפיסה של אמונה לשמה היא סוג של גילוי עצמי שמקבל את משמעותו מרוח העצמיות- אמונה לשמה מייצגת את הגילוי שאין עצמי, ולכן היא מושכת את רוח העצמיות ששואפת לאותו עצמי (שואפת להרחיב את גבולות העצמי עד לאבסורד, עד לתפיסת שלשלת הגורמים שה"עצמי" הוא חוליית הקצה שלה).
כלומר- הדת אינה עומדת בזכות עצמה אלא משמשת כשפה שבה מתבטאת רוח העצמיות ובעת ובעונה אחת מספקת תכנים שאותם רוח העצמיות הלא בשלה לא מסוגלת לספק.
זכור- המושג "רוח העצמיות" אינו בא להכריח קיומה של עצמיות. הוא פשוט מסמל איזושהי מגמה של תנועת מחשבה שתואמת את האינטליגנציה הטבעית של הגוף. בחרתי במושג הזה כי הוא נבדל בבהירות מהתפיסה האלטרואיסטית של אמונה לשמה.
לא הייתי קורא לזה אשליה, אלא הכמסה. כלומר עיקרון הסתרת המידע, הדגשת פונקציונליות, הגבלת גישה ומה שאתה קורא לו "ביטוי הקצה לשלשלת גורמים".
כפי שאמרתי- היעדר הקיום של העצמיות כלל לא רלוונטי לרוח העצמיות. או בעצם-התפיסה של היעדר קיומה של העצמיות מוסיפה לרוח העצמיות הומור.
הלוצינציות יכולות להתקיים בדת, לא ברוח העצמיות. מדוע? כי היא דינמית (בעוד שהדת היא מבנה סטטי של מחשבה קפואה). הלוצינציות הן ביטוי של התנגשות מונומנטליות בין תפיסות (לא בין תפיסת מציאות לבין תפיסה שיקרית, כי אין כזה דבר תפיסת מציאות) ואילו לרוח העצמיות, שהיא דינמית וסמויה מן העין אין מחוייבות לתפיסה מסויימת, נהפוך הוא- נאמנות לתפיסה אחת, קבועה, היא ניגודה של רוח העצמיות. ריבוי הפרספקטיבות הוא מהמאפיינים שלה (כשם שאור לבן מופק מצבעים רבים).
יש עדיפות טבעית (כלומר קדימות טבע) של רוח העצמיות על פני הדת: הטענה שלי היא שרוח העצמיות מפיחה חיים בדת כי היא משווה לתכנים מסויימים בה עדיפות על פני תכנים אחרים. התכנים העמוקים ביותר בדת הם תכנים שבהם האדם מוצא את עצמו. זה אומר שבלי רוח העצמיות לא היו התכנים האלו מגיעים לתודעתו, מכאן אנו למדים שרוח העצמיות קודמת לתכנים האלו. גם התפיסה של אמונה לשמה היא סוג של גילוי עצמי שמקבל את משמעותו מרוח העצמיות- אמונה לשמה מייצגת את הגילוי שאין עצמי, ולכן היא מושכת את רוח העצמיות ששואפת לאותו עצמי (שואפת להרחיב את גבולות העצמי עד לאבסורד, עד לתפיסת שלשלת הגורמים שה"עצמי" הוא חוליית הקצה שלה).
כלומר- הדת אינה עומדת בזכות עצמה אלא משמשת כשפה שבה מתבטאת רוח העצמיות ובעת ובעונה אחת מספקת תכנים שאותם רוח העצמיות הלא בשלה לא מסוגלת לספק.
זכור- המושג "רוח העצמיות" אינו בא להכריח קיומה של עצמיות. הוא פשוט מסמל איזושהי מגמה של תנועת מחשבה שתואמת את האינטליגנציה הטבעית של הגוף. בחרתי במושג הזה כי הוא נבדל בבהירות מהתפיסה האלטרואיסטית של אמונה לשמה.
נחמדה וחכמה
New member
לאף דבר אין קיום כשלעצמו.
אחרי הכל הדעת היא שבוראת את האשליה והיא זאת שמשתחררת ממנה.
העצמיות = שמש
שמש אחת המשתקפת במיליארד טיפות טל.
"כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,
לא ללמד על עצמו יצא,
אלא ללמד על הכלל כולו יצא."
והכי חשוב להיות בשמחה!
זו מצווה גדולה!
אחרי הכל הדעת היא שבוראת את האשליה והיא זאת שמשתחררת ממנה.
העצמיות = שמש
שמש אחת המשתקפת במיליארד טיפות טל.
"כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,
לא ללמד על עצמו יצא,
אלא ללמד על הכלל כולו יצא."
והכי חשוב להיות בשמחה!
נחמדה וחכמה
New member
אמן ואמן!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.