בוקר אור והחלמה לאמא של ריקי...

[הדסהש1]

בוקר אור והחלמה לאמא של ריקי...

אנו יודעים שהרופאים והאחיות עושים עבודת קודש...
שיהיה יום טוב לכולם...זוכרים את הילדה שנפגעה מאבן
והתעוררה אדל היא בבית לוינשטיין..הוריה קיבלו הוראה לקחת ,אותה
לביתה כי השיקום הסתיים.למרות שאין שיפור ממשי במצבה..
כדי לתת סיכוי לילד אחר..אני יודעת מה נעשה שם..אני הייתי שם
4 חודשים.הם מנסים הכל..ושהטיפול לא מתקדם שולחים הביתה עם
אפשרות שיקום יום...הם גרים בשטחים לכן המצב קשה יותר.וביתם
לא מצויד לקליטת ילדה נכה...נראה מה ילד יום...

 

[ההיא333]

נקווה לטוב

הזיכרונות שלי מבית לוינשטיין מלווים אותי. הם מטפלים מצפורני הרגלים ועד לשערות. וכל מה שבאמצע. יבורכו.

 

[האמא הסורגת]

כאחת שעברה שיקום במשך כמעט חודשיים

אני יכולה לאמר בבית החולים פלימן שבו שהיתי לאחר האירוע המוחי , קיבלתי טיפול מעולה ומאוד הקפידו על כל פרט קטן כגדול , אבל בנוסף לשיקום אני יכולה לאמר צריך גם את הכוח הנפשי והגופני לעבור לפעמים שיקום שהוא די מסיבי ולא קל בכלל, צריך גם לתת לחולה את המוטיביציה להמשיך לחיות שיש לו על מה לחיות ולמרות הכל הכאבים יכולים להישאר אבל צריך כל הזמן לעודד , רק לפי דעתי מה שחסר זה שיחות עם בעלי מקצוע פסיכולוגים, כי הכאב והחשש ישנו וישנם אנשים שיכולים לתת את הכלים הנפשיים ולא רק את הפיזים להמשיךלחיות עם מה שיש כולל הכאבים שמופיעים מתי שאינם נ דרשים ועם זה צריך להתמודד עם הנכויות ועם החוסר יכולת להמשיך ואז פה מתאימים אנשי המקצוע שיכולים לעודד ולתת את עצותיהם הנבונות .

 

[ההיא333]

אני מאחלת לך שיקום מלא ושמחת חיים.

 

[ריקי5]

שיהיה לך הרבה כוח

ושהמצב ישתפר.
כשחברה שלי היתה במצב כזה הייתי אומרת לה כל הזמן "כל יום - יום חדש" . ועד היום היא אומרת שכאשר קשה לה, היא נזכרת במה שאמרתי ויודעת שגם אם היום קשה, מחר יהיה טוב יותר.


ואם את צריכה חיזוקים - אנחנו פה.

 

[האמא הסורגת]

תודה רבה, אני עצמי מנהלת היום בלוג

למען נפגעי אירוע מוחי ומנסה לעודד את האלה שאינם יכולים לצאת ונמצאים הרבה זמן בביתם אניכותבת בכמוני מי ששמע על כך וב"נאמן" [נפגעי אירוע מוחי] ואני כותבת לאנשים עם מוגבלויות אחרות ולא פעם מדברת איתם בסקייפ שלא להתיאש אנחנו כולנו בני אדם ויש ימים קשים יותר וקשים פחות אבל החשוב להשמיע קול ולשאול את החולה מה שלומך ולהראות לו שהוא קיים ושיש מישהו שמתעניין בו , כפי שאמרה לי אשה אחת שהכרתי אותה בבית חולים פלימן שנינו היינו לאחר הארוע , והחלפנו טלפונים לפני הפרידה , וכשהגעתי הביתה וידעתי שהיא בבית הרמתי טלפון ושאלתי לשלומה, האשה שהיא נשואה ויש לי משפחה , אמרה לי את הדבר היחיד שמהדהד באוזני ,ואמרה לי כך חנ'לה את היחידה שיכולה להבין אותי וכמה עשית לי את היום שצלצלת ואנחנו שומרות על קשר טלפוני , ופה מילה טובה למי שביקרה אותי ואו מי שביקרו אותי בבית החולים , כשאדם שוכב בבית החולים ובא מישהו לבקר אותו הרי זה לא הרגשה שאתה יוצא לידי חובה שמתעניינים בחולה , אלא נותן מוטיבציה לאדם להרגיש שהנה הוא קיים. ותודה שוב על ההזמנה הפתוחה .