תודה לכל המתייחסים
אורי עדיין מאושפז, הוא מקבל פעם ביום למשך חצי שעה אנטיביוטיקה לוריד,
אין לי מושג עד מתי זה ימשיך, אני מגיעה לשם כל בוקר בשעה 07.00, כדי
להיות נוכחת בביקור רופאים ולהיות איתו, את הטיפול יש מי שעושה, אני רק
מסתכלת ועוזרת אם צריך וכמעט שאין צורך, מתייחסים אלינו שם יפה ומאד
משתדלים להקל עליו וגם עלי, אני נשארת שם עד שעה 19.30 ונוסעת הביתה,
תמר, תודה על העצה, אבל באמת אני כבר לא פעם ביקשתי, אל תייעצו לי להיעזר
בילדים, הם גם גרים רחוק וגם עובדים קשה, אני מבקשת עזרה רק כשאין לי ברירה, למשל, ביום האשפוז, הייתי צריכה כמה דברים חשובים מהבית, אז
רזי, שעוסק ביחד עם אשתו נתי בשליחויות, עזב באמצע העבודה, נסע
עם הקטנוע אלי הביתה, לקח מהשכן (לאחר שתיאם איתו שהוא יהיה בבית)
את המפתח והביא לי את מה שצריך וזה מה שאני צריכה, שבשעת חירום
יהיו בשבילי והם שם באמת, אם אני צריכה לצאת לחצי שעה, למשל לארומה,
או למקדונלד, האחיות שומרות לי עליו, אני גם הצעתי לו שאגיד למטפל לבוא,
אבל אין לנו צורך בו, הוא גם צריך לנסוע בשני אוטובוסים וזה לא לעניין, אורי
גם לא מעוניין שהוא יבוא סתם, כי אין צורך בטיפול שלו וגם אין הרבה תקשורת מילולית ביניהם, אורי לא אוהב הרבה לדבר והמטפל, גם לא שומע טוב וגם לא מבין טוב עברית,
האמת, כשאני בבית חולים אני קצת נחה, אחרים מטפלים, אני לא עבד כמו
בבית, מכינים לו אוכל, רוחצים אותו מחליפים תחבושות, אני רק עוזרת לו בירידה
ובחזרה למיטה והטיפול במגש האוכל, הוא גם יכול לבד, אבל לא בוטח בעצמו
וגם רוצה קצת פינוק, כל הצוות במחלקה מתפעלים מהזוגיות שלנו.
יש רק דבר אחד שעליו אני לא מוותרת, אני רוצה בערב לראות טלוויזיה
ולישון בלילה במיטה שלי.
לילה טוב
