יום קשה
הבוקר התעוררתי עם הרגשה שהכל לא שווה, המצברוח מתחת לאפס, אפילו
כעסתי על החברה שלי(לשעבר), על שלא סיפרה לי שהבן שלה חולה, כשצלצלה
לאחל לי יומולדת שמייח, אז זה היה מטפטף לי יותר לאט ולא הייתי מקבלת את
הבשורה בכזה בום גדול, הלכתי לקופ"ח לפגישה עם המתמחה החמודה,
שהקשיבה למה שדיברתי איתה עם המוןן סבלנות, היא החמיאה לי על ההתמצאות
במחשב ואמרה שזה דבר טוב בשבילי, גם הפייסבוק וגם הפורומים, כי זה אומר שיש לי רשת להתקשרויות
(שיתפוצצו הטרולים), חזרתי הביתה ועשיתי את כל מה שצריך באוטומט, חימום והגשת האוכל לי ולאורי, מזל שיש את הארוחות המוכנות,אפילו ויתרתי לאורי ושטפתי אני את הכלים, מאד כואב
לי שלא יכולתי ללכת להלוויה, הראש שלי כל הזמן עוסק בצחי ז"ל (ברררר,
עושה לי צמרמורת להגיד על הילד הזה ז"ל),החל משעה שלוש, אנחנו ממתינים
למטפל שיבוא, בשעה ארבע צלצלתי אליו והוא אמר ששכח והוא כבר אצל מישהו אחר, השד יודע מתי הוא יבוא, עוד שמן למדורת העצבים שלי,אני שמתי לב
לזה שיש לו נטיה לשכוח דברים, אבל דברים שוליים ולא כזה דבר, עכשיו אני נזכרת מדוע הפסקנו איתו בפעם הקודמת, זאת היתה אחת הסיבות, אין לי
עכשיו כוח וסבלנות להתחיל שוב לחפש מישהו אחר, אוףףףףףףףףףף, כל המטפלים, לכל אחד יש את הדפקט שלו,
עכשיו משהו נחמד, יש לי חברה טובה שיש בינינו המון אהבה, היא עברה
לשיקגו, כדי לעזור לבת הרווקה שלה, לטפל בילדה שנולדה לה מטיפולים,
היא באה לביקור קצר בארץ ועכשיו היא בדרך לביקור אצלי, אני מקווה
שכשאראה אותה ואקבל ממנה חיבוק, המצברוח ישתפר, יש לי מזל שיש לי
כמה חברות טובות, זה עושה לי טוב,היו לי פעם הרבה יותר חברות, יותר
נכון כאלה שחשבתי לחברות, אבל לימדתי את עצמי לסנן, יש עוד כמה
שזה מצב מתנדנד, אבל זה בסדר, יש לי גם המון חברים, כן חברים גברים,
אני אוהבת את החברויות האלה, זה אהבה טהורה של נפשות תאומות,
אפלטונית לחלוטין,
אז זהו לעכשיו
שיהיה לנו ערב טוב