בוקר טוב אלוני !
כתבה שמצאתי בפואום אקטואליה של וואלה מעניין נכון !? (מאת דודו אלהרר) מפגשי קירוב הלבבות למיניהם, שנערכו השבוע בסוכות ברחבי הארץ בין יהודים לערבים, אינם אלא הפגנה דו צדדית של אינטרסים מדומים. היהודי חש פחד ותחושות אשמה, והערבי אשר ביצר את מעמדו הלאומי, איבד קליינטים יהודים. זה לא דו-קיום, זה דו-פיוס. או פיוס דו-משמעי לצורך השעה בלבד. האמון, שאף הוא היה מדומה, נחשף במלוא עליבותו. מטען נפץ שהתפוצץ ברחבי מדינת ישראל. חבית אבק השריפה אשר נפתינו לראות בה דו-קיום בשלום. מאי-שם צצה יוזמה. ישראלית בעיקר. אוהלים. שלטים. חומוס וקבב. מנסים לדבר. להידבר, שוב, מה עושים מכאן והלאה. איש אינו רוצה להתעסק בעבר, משום שמן הנמנע להגיע להסכמה עד לאיזה נקודת עבר מדברים. העבר של השלטון האנגלי בן שלושים השנים? השלטון העותמני בן הארבע מאות? ייסוד האיסלאם במאה השביעית? חורבן בית המקדש היהודי בשנת שבעים, או חורבן הבית הראשון? כיבוד יבוס ומצודת ציון היא עיר דוד או ירושלים? פלשת – מעמי הים שפלשו לכנען לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה? המבול ואולי תקופת הנפילים הדינוזאורים? הארגון לשחרור פלסטין, שחרת על דגלו את שחרור האדמות הכבושות, נוסד בשנת 1964, לפני מלחמת ששת הימים. איזה אדמות כבושות היו לנגד עיניו? בדרשות ההסתה הנערכות בכל המסגדים מידי יום שישי, מטיפים לטבח ביהודים בכל מקום, ולשחרור חיפה, עכו, יפו, רמלה, לוד וכל יערות הקרן הקיימת, תחתיהם קבורים מאות כפרים. היהודי מגמגם משהו על זכויות היסטוריות של העם היהודי, על היות העם היהודי נרדף ומושפל אלפיים שנה, על השואה שפקדה את העם היהודי, ועל שאין לעם היהודי ארץ אחרת. כל זה בצד דרישות פנימיות לביטול הזיקה הישראלית ליהדות, למהפכה חילונית וביטול הלאום היהודי, ולכותרת פרדוקסלית –מדינה יהודית דמוקרטית. זה מתסכל ומעורר חימה. משום שהארץ הזאת זרועה אתרים הנושאים שמות יהודיים. במשך אלפי שנים, התפללו יהודים בכל קצווי העולם לכיוון ציון ולא פסקו מלחתור אליה. זה מרגיז, מפני שיהדותנו היא ההצדקה היחידה לקיומנו בחבל ארץ זה, ומבלעדיה אין אנו אלא רוצחים נקלים וכובשים ברבריים. זה מטופש ואווילי, כי מעולם לא היה עם פלסטיני. לא כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. זה מייאש כי אין לנו מערכת הסברה כמו לערבים. זה עקום, כי תוך כדי ישיבה על חבית אבק השריפה, הסכמנו לתת לחברי כנסת ערבים מעמד שאפשר להם למלאה בעוד חומר נפץ. זה מטריף, שיש עדיין בינינו המצדיקים את התאבדותנו, מבלבלים בכלי התקשורת את המבולבל בלאו הכי, ומעלים עצמם למעלות הוגי דעות שאין להרהר אחר רהיטות שטויותיהם. והכי משגע, זה שיש עדיין בינינו כאלה שמנסים להחזיר לעצמם את עשתונותיהם באמצעות הידברות עקרה. כאילו לא קרה כאן כלום. כל היהודים בישראל מודאגים. כל ילד מצויד בפלאפון ונדרש לדווח על תנועותיו. הקניונים ריקים. הפסטיבלים מתבטלים בזה אחר זה. המשטרה וכוחות הביטחון מתריעים השכם וערב על סכנת פיגועים המוניים. חג הסוכות הפך לחגא. מזל גדול שערביי ישראל פקחו את עיננו. אולי עוד יש תקנה. עוד לא אבדה תקוותנו.
כתבה שמצאתי בפואום אקטואליה של וואלה מעניין נכון !? (מאת דודו אלהרר) מפגשי קירוב הלבבות למיניהם, שנערכו השבוע בסוכות ברחבי הארץ בין יהודים לערבים, אינם אלא הפגנה דו צדדית של אינטרסים מדומים. היהודי חש פחד ותחושות אשמה, והערבי אשר ביצר את מעמדו הלאומי, איבד קליינטים יהודים. זה לא דו-קיום, זה דו-פיוס. או פיוס דו-משמעי לצורך השעה בלבד. האמון, שאף הוא היה מדומה, נחשף במלוא עליבותו. מטען נפץ שהתפוצץ ברחבי מדינת ישראל. חבית אבק השריפה אשר נפתינו לראות בה דו-קיום בשלום. מאי-שם צצה יוזמה. ישראלית בעיקר. אוהלים. שלטים. חומוס וקבב. מנסים לדבר. להידבר, שוב, מה עושים מכאן והלאה. איש אינו רוצה להתעסק בעבר, משום שמן הנמנע להגיע להסכמה עד לאיזה נקודת עבר מדברים. העבר של השלטון האנגלי בן שלושים השנים? השלטון העותמני בן הארבע מאות? ייסוד האיסלאם במאה השביעית? חורבן בית המקדש היהודי בשנת שבעים, או חורבן הבית הראשון? כיבוד יבוס ומצודת ציון היא עיר דוד או ירושלים? פלשת – מעמי הים שפלשו לכנען לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה? המבול ואולי תקופת הנפילים הדינוזאורים? הארגון לשחרור פלסטין, שחרת על דגלו את שחרור האדמות הכבושות, נוסד בשנת 1964, לפני מלחמת ששת הימים. איזה אדמות כבושות היו לנגד עיניו? בדרשות ההסתה הנערכות בכל המסגדים מידי יום שישי, מטיפים לטבח ביהודים בכל מקום, ולשחרור חיפה, עכו, יפו, רמלה, לוד וכל יערות הקרן הקיימת, תחתיהם קבורים מאות כפרים. היהודי מגמגם משהו על זכויות היסטוריות של העם היהודי, על היות העם היהודי נרדף ומושפל אלפיים שנה, על השואה שפקדה את העם היהודי, ועל שאין לעם היהודי ארץ אחרת. כל זה בצד דרישות פנימיות לביטול הזיקה הישראלית ליהדות, למהפכה חילונית וביטול הלאום היהודי, ולכותרת פרדוקסלית –מדינה יהודית דמוקרטית. זה מתסכל ומעורר חימה. משום שהארץ הזאת זרועה אתרים הנושאים שמות יהודיים. במשך אלפי שנים, התפללו יהודים בכל קצווי העולם לכיוון ציון ולא פסקו מלחתור אליה. זה מרגיז, מפני שיהדותנו היא ההצדקה היחידה לקיומנו בחבל ארץ זה, ומבלעדיה אין אנו אלא רוצחים נקלים וכובשים ברבריים. זה מטופש ואווילי, כי מעולם לא היה עם פלסטיני. לא כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. זה מייאש כי אין לנו מערכת הסברה כמו לערבים. זה עקום, כי תוך כדי ישיבה על חבית אבק השריפה, הסכמנו לתת לחברי כנסת ערבים מעמד שאפשר להם למלאה בעוד חומר נפץ. זה מטריף, שיש עדיין בינינו המצדיקים את התאבדותנו, מבלבלים בכלי התקשורת את המבולבל בלאו הכי, ומעלים עצמם למעלות הוגי דעות שאין להרהר אחר רהיטות שטויותיהם. והכי משגע, זה שיש עדיין בינינו כאלה שמנסים להחזיר לעצמם את עשתונותיהם באמצעות הידברות עקרה. כאילו לא קרה כאן כלום. כל היהודים בישראל מודאגים. כל ילד מצויד בפלאפון ונדרש לדווח על תנועותיו. הקניונים ריקים. הפסטיבלים מתבטלים בזה אחר זה. המשטרה וכוחות הביטחון מתריעים השכם וערב על סכנת פיגועים המוניים. חג הסוכות הפך לחגא. מזל גדול שערביי ישראל פקחו את עיננו. אולי עוד יש תקנה. עוד לא אבדה תקוותנו.