צהריים טובים
רוצה לספר לכם איך עבר עלי יום אתמול, אז מזל שלא שמעתי רדיו בבוקר ולא
ידעתי כלום על הבולען, הלכתי לכיוון האוטובוס לפ"ת ואי אפשר היה לחצות את הכביש, התנועה בקושי זזה והיה מסוכן לחצות את הכביש, אבל הצלחתי, אחרי המתנה
ארוכה, הגיע בהזדחלות האוטובוס שלי, רק באוטובוס שמעתי מדברים על הבולען
וזה היה ממש במרחק של מאתיים מטר מאיתנו, עשיתי חושבים עם עצמי, להמשיך
בנסיעה או לרדת ולחזור הביתה, הנהג קיבל הנחיות לנסוע בדרך עוקפת והחלטתי
להמר, שאלתי את הנהג בהומור אם נצליח להגיע לקופ"ח רוטשילד עד 10.30
והוא ענה לי באותו הומור, שלא אבל ב10.35 נגיע, הייתי בקשר טלפוני עם נאוה והמלווה שלה וסיפרתי להן מה הולך ושימתינו לי, אם יגיע התור שלהן להכנס,
שיוותרו לבא אחריהן וימתינו לי, בקיצור, כמו שאמר הנהג, הגעתי לשם ב10,35,
הן ויתרו על התור לבא אחריהן, חיכינו חצי שעה ונכנסנו לרופא, הרופא היה
מאד נחמד וסבלני, ברור שלא אכתוב פה מה הוא אמר, בכל זאת יש לי גבולות
במה שאני משתפת, בחזור דווקא הלך לי די מהר להגיע, אז המסקנה, היא
שאם אין מה להפסיד, אפשר לנסות, אם יצליח טוב ואם לא, אז לא,
אהובה, אם אחרי כל התפייסות עם הבעל יוצא ילד, לי כבר היו צריכים להיות,
המון ילדים, יש לי שלושה ילדים והם באו לעולם בתכנון ולא בספונטניות אחרי
התפייסות.
הדסה, שיבורך רמי, שלא מתייאש משום דבר,
מינה ואדזה, תודה על המחמאות ועל הדאגה לשלומי.
