היתה פעם סיסמא בטלויזיה:"אז מה לעשות? לעשות".
אני רואה את כל הזקנים שיושבים בגנים או בצומת על כסא גלגלים, קמים בבוקר,אוכלים לבניה,יושבים בגן/צומת, בצהרים הולכים לאכול ואחר כך שלאפשטונדה עד הערב, קצת טלויזיה ולישון.
אני לא הייתי רוצה חיים ריקים כאלו.
ויש לי גיס בגילי שזה בדיוק מה שהוא עושה אבל הכל בסלון כשהוא דבוק לכורסה כשהטלויזיה פתוחה על ערוץ הספורט שלא מענין אותו, לא יוצא מהבית. אני הייתי כבר מתפוצץ מזה.
זה לא רק מנוון גופנית, אלא ובעיקר נפשית, אשתי בדרך כלל, מוצאת מליון סיבות לא לעשות, יוצאת פעם ביום לשעה לאחותה ויתר הזמן על הספה במאונך או מאוזן.
אתמול למשל בעוד היא לא זזה, נסעתי לסידורים -
ליד-שרה לתרום להם את מקל הכסא ואת ההליכון המפואר,
קניתי סנדלי שורש לקראת הנסיעה ונסעתי לסנדלר לרפד אותם,
קניתי שפק הביתה ,
קניתי קצת מט"ח.
היה חם המחץ, אבל עשיתי עם עצמי משהו.
ביום שבת אני יוצא לשטח לתרגל שוב את הרחפן לקראת הנסיעה.
גם בכרתים אני עושה הכל בנחת. קם בשעה 0800, יוצא לארוחת בוקר, יוצא לשטח ומבצע כמה משימות (יש לי כמה דפים עם משימות למרות שאני חוקר אותה כבר 29 שנים) בנסיעות הקרובות המטרה לצלם את 53 המצודות הערביות/ונציאניות/מינואיות בכרתים, שרובן על ראשי ההרים (לכן יש לי רחפן יקר מאוד שמטפס ל-500 מטר גובה ומרחק טיסה עד 7 ק"מ).
כל זה כמובן בשילוב עם ביקורים אצל חברים רבים.
וכך פעמיים בשנה , כל פעם לשבועיים (פעם נהגתי לטוס בכל פעם לחודש אבל אשתי כועסת, למרות שהיתה כמה פעמים, אוהבת את כרתים אבל לא אוהבת לטייל...)
מההיכרות הקצרה שלנו היה ברור לי שתתעשתי מהר מאוד, כי מי שרגיל להיות פעיל מחלים מהר יותר ממי שלא, ושמח שצדקתי.
אשתי כמובן מנצלת את המצב ואני עושה קניות (הכל באינטרנט...), למדתי להפעיל את מכונת הכביסה, אז בסדר, אין בעיה, היא עשתה זאת כל החיים בעיקר משך 30 שנה שאני הקדשתי למלחמה בפשע והגנה על הציבור מכל מיני מרעין בישין.
מי שמקבל שעם הגיל באות מגבלות ולמרות זאת פעיל, פשוט ממצה את חייו לפני שהם מסתיימים וזהו
איך אמרו? "אף אחד מהמתים לא חזר לספר איך שם..."