אני בדיכאון
הבן סוגר מחר 21. אמש, התקשר והודיע שהוא לא מגיע גם השבת. הם הוקפצו לעזה. דווח בתקשורת כי כוחות חי"ר ושריון הוזעקו לעבות את הכוחות. אחד מכוחות השריון זה הבן האישי שלי. הדיכאון נובע לא רק מהעובדה שלא נראה את הילד חודש. הוא מועצם מהעובדה שבכל אחת מהשבתות הוא אמור היה לצאת הביתה וביום חמישי בלילה קיבל הודעת ביטול. כך נוצר מצב, שלא שלחנו חבילות מתוך הבנה שהוא עומד להגיע הביתה. בשבת שעברה, כשחזרנו משבוע חופשה בחו"ל, התאכזבתי קשה מהעובדה שהוא לא מגיע (במיוחד שלא כדרכו הוא היה שבוז מהביטול). בגלל המועקה, חשבתי לשלוח לו חבילונת ביום ראשון, למרות שהיה ברור שהשבת אחרי שסגר 21 הוא יגיע. רציתי לשלוח לו רק דברים מתוקים כדי להמתיק לו את ההרגשה (חבר שיצא לרגילה, השאיר להם בשלמות את החבילה שקיבל מהבית כך שלא היה צורך מעשי בשליחת חבילה). בסוף, החלטתי להתגבר על הרגשנות שתקפה אותי ושכנעתי את עצמי שאני חייבת להתחסן כאמא (כמעט) לשני חיילים. עכשיו אני אוכלת את הלב שלא פעלתי לפי האינסטינקט הראשוני. הבן דווקא נשמע במצב רוח טוב. השבועיים האחרונים היו סיזיפיים. הרבה שמירות ועבודה רוטינית משעממת ומעיפת על הטנקים ובסביבה. כנראה שהשינוי גורם לו להתעודד. תוך כדי כתיבת המשפט האחרון, קיבלתי טלפון. החייל נמצא במחנה אוהלים ענק שישרת את ה"מפנים". רוחו טובה עליו ואפילו התחתונים והגופיות המלוכלים, שלא רועננו בשלשת השבועות האחרונים, לאמפריעים לו - "לא נורא אני אכבס אותם פה בסבון רחצה..." נזכרתי בשיר מימי מלחמת יוה"כ (להבדיל אלף אלפי הבדלות !!!) - "שלחי לי תחתונים וגופיות... מותק לא לשלוח לי עוגה". עכשיו משמעתי את קולו המחויך, הכותרת של הודעתי הרבה פחות רלוונטית, אני מתחילה להחלץ מהדיכאון. נו, בחודש הקרוב חייבת לעבות את קרום הרגישות שלי לקראת הגיוס של הבן השני.
