העלתי את עצמי באוב כדי להגיב
היום שמתי לב שכבר כמה שנים יש לי בעייה עם סוכות.
אני אוהבת את החג הזה ויש לי הרבה חוויות טובות ממנו בתור ילדה (היינו ישנות אחת אצל השנייה בסוכות ועושות לנו מין 'מסיבת פיג'מות' בכל פעם כזו. אני ועוד חברה או שתיים ממש טובות).
בכמה שנים האחרונות אני כל פעם בבעסה בחול המועד. אבל ממש בעסה עמוקה, לא סתם דכדוך חולף.
הפכתי והפכתי בזה ואני חושבת שזה בגלל שזה חג שבו, לדעתי, צריכה לשבת כל המשפחה יחד בסוכה. ארוחות וגם סתם לשבת ואין לי את זה. בעלי עובד כשכיר ואין לו אפשרות להיות יותר בבית. הוא עושה מאמצים גדולים כדי לקחת יום חופש אחד שנוכל לנסוע כולם לירושלים. אבל אז, שוב, זה לא להיות יחד בסוכה שלנו אלא לצאת עם האחים והאחיות שלו על טפם ונשיהם. והנסיעה......
ואני גם צריכה לנהוג.... איכס..... אני הולכת כל החג לארוחות עם הילדים לסוכה (דווקא בשנתיים האחרונות הסוכה ממש קרובה שלא כמו לפני כן), אבל תכלס גם אני וגם ילדיי לא חייבים בסוכה לעת עתה אז זה טרטור בשבילי בלי שום רווח. ושלא תבינו לא נכון, אני אוהבת ללכת לאכול בסוכה אבל אני רוצה שיהיה גם ערך מוסף לזה. שכל המשפחה תהיה ביחד ולא כל הזמן רק אני והילדים.
אני יודעת גם שהיצר הרע מנסה להרוג לי את 'ושמחת בחגך' ולרקוד על הדם ואני יודעת שאני קצת עוזרת לו אבל אני ממש לא מצליחה להתרומם מעל זה.
אני רואה ושומעת את כל המשפחות בסוכה ביחד וזה עושה לי גוש בלב. ממש. בעסה גדולה.
אולי זה גם סוף הלחץ של כל החגים האלה עם הבישולים הבלתי נגמרים והמירוץ עם הילדים..... אני מרגישה מרוקנת נפשית. לא תאמינו לי אבל אפילו לחייך קשה לי בימים האלה והסבלנות קצת אבדה.
שנזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו ושבעלי יצליח בע"ה להיות עצמאי כדי שיחליט לעצמו מתי עובד ומתי לא.... תגידו אמן בקול רם.
רק טוב לעם ישראל
אף על פי כן ולמרות הכל
