הפתעה לסוף שבוע
סיפור שהתחיל לפני כמה ימים והסתיים לפנות בוקר... לשבלולית שלי חבר שגם הוא חייל... אתמול (יום חמישי) סיים קורס והיא, השבלולית, רצתה מאוד להשתתף בטכס. ביקשה בתחילת השבוע לצאת כבר ביום חמישי, כדי להיות נוכחת שם. ביום רביעי בערב התקשרה, סיפרה שלא קיבלה אישור. אני כבר למודת נסיון בניחומים, ניסיתי לנחם אותה ככל יכולתי והיא נשמעה לי עצובה מאוד ואף מעט כועסת. בסיום השיחה, סיפרתי לאוהי שלא נתנו לה לצאת, ואף "קיטרתי" על "הצבא הזה"... מה שלא יכולתי לעשות איתה. אתמול, במשך היום, ניסיתי לשוחח איתה, ללא הצלחה. איתו עם החבר, שוחחתי כמה פעמים, כשעה לפני הטכס התקשרתי אליו ואיחלתי לו הצלחה, גם התנצלתי על שאנחנו לא נגיע (בשל האירוע המשפחתי שלנו). שאלתי אם דיבר עם שבלולית, אמר שלא הצליח להשיג אותה. גם אותו ניחמתי שלא נוראה שיראה אותה בעוד כמה שעות... מחר (היום...) והוא ענה לי, כן, מחר אפגוש אותה וגם בשבת הבאה, אז זה בסדר. בערב, תוך כדי האירוע, בדקתי כל הזמן אם התקשרה, דאגתי, ידעתי שתתקשר מוקדם משום שערב לפני היציאה, הן משוחררות לשינה מוקדם יותר... אבל, הילדה לא מתקשרת, בצר לי מאוד, התקשרתי שוב לחבר שסיפר לי שהיא שלחה לו הודעה שתתקשר אליו מאוחר בלילה כי יצאה לשמירה (זה כבר היה מאוחר מאוד). בדרך הביתה, בערך סביב חצות, מתקשרת אלי שבלולית שלי המתוקה, ומספרת לי בקול עייף, שכרגע סיימה שמירה והולכת לישון, "נדבר מחר כשאצא"... איחלתי לה לילה טוב ונשיקות ופוצי מוצי... הגענו הביתה, עייפים רצוצים, אחרי מבט מהיר ומסר קצת לפורום, הלכנו לישון. שניה או אולי שתיים אחרי שהתחלתי לנמנם שמעתי דפיקה חרישית בדלת. האמת? די נבהלתי... מי שם?... "אמא תפתחי" - ענה הקול (קולה של סייחה). קמתי עייפה וכועסת, מדוע שוב שכחה את המפתח... פתחתי את הדלת וראיתי את אבא דוב ולידו עומדת, לא אחרת - שבלולית. זה היה כמו בסרטים, עיני נפערו - מה את עושה כאן!?... איך הגעת!?... כל כך נדהמתי והופתעתי.... כשישבנו אח"כ הבנו שהכל היה מזימה שרקמה עם החבר שלה וכל שיחות הטלפון באותו יום היו מפוברקות ומתוכננות.... אוףףףף כמה התקפי לב.... אני כמובן צחקתי על כל העניין ושמחתי שהיא איתנו כאן סוף סוף.... אז.... אל תאימנו תמיד לילדים שלכם - לטוב ולרע!!!
