היי
החיוך הגדול שלי הוא שהצלחתי ללכת מספר דו-ספרתי של צעדים! בשעה טובה, שתי הרגליים מחזיקות אותי ואת כל שק החיוכים שעליי. טוב, זו לא חוכמה, החיוכים שוקלים כמו בלון הליום, הם עושים חצי מהעבודה.
...והגזמתי. כל כך קל לי לשכוח לדרוך על הזנב... אז את החצי השני של אתמול ביליתי, דבוקה למיטה, במרתון "בונז" (כמובן עם כובע צפייה לכסות את העיניים במקומות הרגישים). היום אני כבר מאוששת יותר.
חוץ מזה, רגע קיטור ברשותכם:
השיאצואיסטית (ויויאן, איך קראת לזה? המילה שלך יותר מוצלחת) הבריזה לי פעמיים השבוע, והיום היא אולי תבריז לי בפעם השלישית. התחלתי לצטט שורה של תירוצים יפים שלה מכל הזמנים, אבל זה לא הוגן מצידי, אז רק אומר שהיא לא לוקחת בחשבון את העובדה שלאנשים יש חיים ויכול להיות שהם כבר קבעו דברים אחרים או שהם בנו על הטיפול שלה לכוחות, וזה לא הוגן מצידה. לא משנה, החלטתי שטיפוליה מראש נכתבים בסימן שאלה, זה חוסך אכזבות. ובכל זאת אני אוהבת אותה והיא טובה, היא שווה את סימני השאלה.
מזג אוויר יקר, יהיה לי הרבה יותר קל להתאושש ממאמצים מטופשים ומהברזות שכאלה אם רק תחליט מה אתה רוצה להיות ותישאר כך.
לא, איזה שטויות אני כותבת. תהנה מהחיים, מזג אוויר, יש כל כך הרבה שצריכים אותך כמו שאתה - דו קוטבי ואנרכיסט. תמיד אני נזכרת בשורה של לאה גולדברג: "הגננים היום עצובים אבל האיכרים מברכים על הגשם".
https://www.youtube.com/watch?v=aKR5TjeS4gI
(חוץ מהמשפט "אל תשאל..." - כי פה זה ה-מקום לשאול
)
חופן חיוכים לכולנו!