וואוו - חמישים שנה שלא שמעתי את השם הזה והשיר
ההורים שלי עדיין נהגו כך, אבל אצלי זה לא הלך כי אשתי לא סובלת שום תכשיטים משום סוג שהוא.
כשהכרנו סיפרתי לה שאני לא אוהב שבת הזוג שלי שמה ליפסטיק כי אני מעדיף לטעום אותה ולא את הליפסטיק, והסתבר לי שהיא לא סובלת ליפסטיק.....
בכרתים חוגגים ב-1 במאי, אז יוצאים לשדה וקוטפים פרחים, קילעים מזה זר עגול ותולים על דלת הבית והכומר עובר בין הבתים ומברך אותם לשנה החדשה.
את הזר הישן לא זורקים אלא מתאספים באחד הערבים בכפר מרכזי, ושם שורפים את כל הזרים הישנים כמו שנשרפה השנה שעברה, ואז בנות עוברות בין האנשים עם כדים, כל אחד מניח בכד חפץ אישי כל שהוא, ואחרי הסיחבוב מוציאים פריט פריט שואלים של מי זה, והוא יקבל אותו רק אחרי שישמיע מנטינדס מפרי עטו (שירים קצרים).
יש לי ספר של מנטינדס כאלה, וזה מדהים.
הנה לדוגמא אחד:
הכמיהה בחזה שלי פרחה, אש תמיד שואגת
אני סופר את הכוכבים, אבל חסר לי אחד
כי שכחתי לספור אחד, אותך שמש שלי.
אם הייתי פתית שלג, אושר יהיה בחיי
אם אוכל להשתרע על שפתותייך, נמס מנשיקותייך......
כולם כותבים מנטינאדס.
וזו פשוט הפסקה של אהבה בחיי היום-יום, יחד עם שירי מקהלה מקומית ואוכל שהמועצה האיזורית מספרת (בשר, יין, פירות ירקות וממתקים) זו חגיגה כפרית אמיתית, המזכירה לי את חג השבועות בבית העם של יבנאל.....