אז ככה: קודם כל לאבא שלי שנמצא שם. לחברות שלי מילדות. לקצב האיטי של האנשים בארץ האש. לזה שיושבים לשתות מטה עם ביסקוצ'יטוס ככה בסבבה ומדברים. לזה שאתה מגיע למפגש משפחתי או של חברים ואנשים שלא ממש מכירים אותך מנסים ליצור איתך שיחה. לנוף של ארץ האש. לזה שכולם נותנים נשיקות
אין לי יותר מדי געגועים לדברים שאני חוויתי, אולי יותר לדברים ששמעתי עליהם. במסגרת טיול אחרי הצבא טיילתי תקופה ארוכה יחסית בארגנטינה וכך גם הכרתי כמה דברים שלפני זה היו יותר סוג של היסטוריה משפחתית. בגדול מאוד אהבתי להסתובב בויז'ה קרספו ובאיזורים יהודים אחרים ולראות את חיי הגולה שאני מניח שהיו מנת חלקם של הדורות במשפחה לפני, מאוד נהניתי לראות כדורגל, יש לזה שם איזה עוצמה שלא קיימת במקומות אחרים. חלק מהגעגועים הם לא רק למה שהיה לפני שעליתי אלא גם למה שחוויתי בטיול שם ובדרום אמריקה בכלל שהיה אחת התקופות היפות בחיי. אני מניח שהגעגועים הם גם לשלב בחיים, שלב ילדות ושלב שבו היו גם אנשים שכבר לא קיימים היום ושדי מצער שלא הספקתי להכיר לעומק.
אני לא בארץ, אז בגעגועים מתחלקים בין ישראל לארגנטינה אז מארגנטינה אני מתגעגעת להורים, למשפחה המורחבת,חברים של הילדות השפה,קצת אוכל כמו אלפחורס, havannets, churros con dulce de leche,choripan,cabsha ,helados freddo, הרחובות,המוסיקה,