חזרתי...
אחרי שמונה וחצי שנים... נפגשנו שוב. פססססססס לא לגעת לי בברכיים...
החלפנו מילות של חיבה. "איפה נעלמת כל כך הרבה זמן" הוא שאל. ואני... "אתה יודע כמה שאני שונאת בתי חולים" הוא: "אני מבין אותך... אבל תדעי לך שהגעת בדקה ה-90" אני: "כן אני יודעת... בשביל זה באתי... אתה יודע הגיל מחדד את התובנות... אין חוכמות". הוא: "אז תכונני... יש לנו הרבה עבודה להחזיר אותך למסלול" ואני ביקשתי שהוא ילווה אותי לאורך כל הדרך. הוא הבטיח. חמוד לאללה. ת'אמת... קל להתאהב. צהריים טובים.