מהי מורשת רבין
במשך שנים עש 2012 לפחות, יאיר לפיד היה המנחה של עצרת רבין בכיכר.
היום הוא כותב מהי מורשת רבין?
עשרים ואחת שנה עברו ועדיין הויכוח נמשך: מהי מורשת רבין? מלחמת ששת הימים? מבצע אנטבה? הסכמי אוסלו? החשש מהרצח הפוליטי הבא?
אני מניח שלכל אחד יש תשובה משלו, אבל יש קו משותף שמחבר את ההיסטוריה הפרטית של יצחק רבין עם ההיסטוריה הלאומית שלנו: היכולת לקבל החלטות שישנו את המציאות.
יותר מרוב האנשים ידע רבין שהחוויה היסודית של הישראליות, החוויה היסודית של העם היהודי, היא שרוצים להרוג אותנו. הוא ידע גם שהידיעה הזו עלולה לשתק אותנו. פעם אמר: "אני בן לעם שתמונת הילד עם הידיים המורמות בגיטו ורשה חוזרת אליו בלילות."
אלא שאצל רבין, אחרי הלילה בא הבוקר, ועמו ההתפכחות: אנחנו לא ילדים, פה זה לא גטו ורשה. לא רק שידינו אינן מורמות – גורלנו בידינו. אנחנו ורק אנחנו נחליט לאן נלך מכאן.
רבין הציע לנו מטרה. הוא אמר לנו - כאן אנו עומדים, ויש מקום שאליו אנחנו רוצים להגיע. אנחנו לא מסתפקים בקיים. אנחנו לא מניחים שהאפשרות היחידה היא שמה שהיה הוא שיהיה. אנחנו לא מלבים את פחדינו, לא מתמכרים לחשדנות.
הוא היה בן 73 כשנרצח. לוחם מהולל, רמטכ"ל, שר בטחון, ראש הממשלה שהחליט על מבצע אנטבה ודיכא את האינתיפאדה הראשונה ביד ברזל. הוא הכיר את כל האיומים המרחפים מעל ראשנו ודווקא בשל כך, ידע שהשאיפה למקום טוב יותר אינה תמימות אלא חובתה הראשונה של ההנהגה.
רבין – כמו בן גוריון ובגין לפניו - היה איש מעשי. הוא לימד אותנו להיות נורמליים. להלחם כי אין ברירה, להיפרד מהפלשתינים כי אפשר, להנהיג מתוך הבנה שמנהיגות פירושה שלפעמים אתה אומר לעם גם דברים שקשה לו לשמוע.
רבין לא הציב לעצמו מטרות שרק נשמעות טוב. הוא פעל בעולם האמיתי. אבל בעולם הזה, הוא מוכן היה לגרום לעצמו נזק פוליטי למען מה שהאמין בו. דווקא מפני שהיה אדם זהיר, ידע שעלינו להזהר מן הנטיה להלחם את המלחמה הקודמת, או להשתמש בפחדי העבר כדי לעצור את העתיד. "מהעבר," אמר כמה חודשים לפני מותו, "אפשר רק להתבשם... בעולם משתנה, חייבים להשתנות."
מורשת רבין לפיכך אומרת רק דבר אחד, פשוט ומחוספס כמוהו: במלחמה או בשלום, שום דבר לא יקרה מעצמו. עלינו ללכת ולגרום לזה לקרות.
יאיר לפיד
