בוקר טוב לסוף שבוע

[יוליקה]

בוקר טוב לסוף שבוע

אני זוכרת את חורף 1963... עוד לא קראו לנחל בתל אביב איילון,
קראו לו ואדי מוסררה... והוא עלה על גדותיו וניתק את תל אביב מהיישובים
הצפוניים לו... רמת גן גבעתים פתח תקווה ...
חזרנו מתל אביב באוטובוס שנאלץ לנסוע לכיוון שיכון דן ומשם חזרה לרמת גן וגבעתיים, ורק אחרי שהוריד אותנו בז'בוטינסקי נסע לפתח תקווה...

אמש נסעתי לחתונה בקיבוץ חפץ חיים שליד אשקלון...נסענו מכביש 6 עד
לירידה לכביש 3 לכיוון אשקלון... היה כמעט יבש כל הדרך, עד שהגענו לדרום...
כל מהלך החתונה, הגשם לא פסק לרגע... החתונה?? מזמן לא סבלתי כך... הרעש הבלתי פוסק מהתזמורת... יושבים אנשים סביב שלחן ולומדים לקרוא שפתיים...
אף אחד לא שמע מה שכנו לשלחן אומר...

מאחלת לכולכם סוף שבוע נעים ושבת שלום!!

 

[שפירא מאיר]

אני שונא צפיפות

היישראלי המצוי היכן שרואה התקהלות, מתקרב כדי לדעת מה קרה ואחר כך לרוץ "לספר לחבר'ה" בדיות.

היו לי מספיק התקהלויות בחיי, ובפנסיה אני רוצה מנוח (היום גם בשדה התעופה אני לא נמצא בהתקהלות כיוון שאני מקבל עדיפות בכל מקום).

לא מצליח להבין את הבליינים שמצטופפים במקומות בילוי כשאחד דבוק לשני, כולם מזיעים זה על זה והרעש מחריש אוזניים.
גם לא את אלו שמוכנים לעמוד בתור שעתיים ליד מסעדה ממתינים שיתפנה שולחן, ואחר כך לשלם הון עתק על האוכל, וכל זה כדי להשויץ שאכלו במסעדת יוקרה.
מבחינתי שתהיה מסעדה משפחתית בסימטה, ולרוב שם האוכל טעים יותר ובמחיר הגיוני.

יש לי חברים בארצות לא מעטות (ואני לא נירוןתניהו, הנסיעות על חשבוני...) ולמשל הייתי ברומא ושני חברים חבלנים איטלקיים הקדישו לי כל ערב להביא אותי למקומות שתיירים לא מכירים.

למשל , למסעדה המיועדת לשחקני קולנוע. מי שאיננו כזה, לא מורשה להיכנס, אבל מתוך כבוד והערכה לחבלני-משטרת-רומא, מקבלים אותם שם בכבוד רב.

וכך ישבתי במסעדה, מסוחרר לגמרי מכמות כוכבי הקולנוע שיש שם כשהשיא שלי היה שסיפרתי להם שסופיה לורן היתה מושא החלומות שלי בנערות (גם היום למרות גילה, היא עדיין יפה, האיטלקים קוראים לסוג נשים כמוה "יש לה נוכחות של אשה").

לא היה לי נעים לגשת אליה, מה, אהיה עוד מישהו שמציק לה ?
וג'ובני ניגש אליה וסיפר לה עלי שגם אני חבלן מישראל ושאני מעריץ אותה אבל מתבייש לגשת אליה, היא קמה וניגשה אלי ללחוץ לי את היד עם החיוך הרחב שלה.
וברכה אותי על ביקורי ברומא.

זו היתה החוויה החזקה ביותר שלי מרומא, עד היום.

 

[tamarsharoni]

בוקר טוב וחמיים כולם . שפירא , בלי ציניות

אבל , כמי שקוראת את רוב מה שאתה כותב , על מעשיך, כתיבה , טיולים , עבודה וכו קיבלתי את הרושם שאתה צריך להיות בגילו של מתושלח , בשביל להספיק הכל .

 

[tamarsharoni]

שחכתי להוסיף , כל הכבוד על ההספק !

 

[שפירא מאיר]

אזכיר כאן אימרה של סבא שלי (יש להניח שהוא לא המציא אותה)

"מי שלא עושה שום דבר, לא מספיק כלום, ומי שעושה הרבה, יש לו זמן לעוד".

אחד הדברים המרגיזים אותי (אין כוונה אלייך) שאומרים לי "טוב, מה כבר יש לך לעשות בגילך ?"
אם אני גימלאי אז זה אצל רבים מידי אני "עובר-בוטל" - מי שפג תוקפו והוא חסר ערך.
נכון יש רבים מאוד שלא עושים כלום רק נחים, או יושבים בבית קפה או בככר וצופים בעוברים ושבים ומבזבזים את ימיהם.
לפי התרשמותי, המצב בפורום הזה ממש לא כך, כל אחד פועל ככל יכולתו.

בחצי השנה האחרונה בנוסף לעידכון הספר על רכבת העמק (כל שבוע כמעט אני מקבל עוד חומר מספרים ישנים) לעידכונים לספר על כרתים, אני גם אוסף קריקטורות וגם מייצר כאלו (אני מציג אותם מידי פעם בפורום) יש לי מעל 1800 קריקטורות, מהן כ-250 שלי (כל חיי הצטערתי שאין לי כשרון ציוד, אבל העיסוק בפוטושופ נותן פתרון, אפילו שלבנות קריקטורה באמצעות פוטושופ זה לוקח לפחות פי 30 זמן מלצייר ביד)

ועוד כהנה וכהנה.

שלשום מלאו לי 20 שנה בפנסיה (כשהייתי צעיר חשבתי כמו צעירים אחרים שמי שיוצא לפנסיה, או-טו-טו הוא מת...) ובזמן הזה הספקתי רבות כולל טיולים בעולם (לכרתים בלבד הטיסה שלי ביוני תהיה ה-121...)
כתבתי 14 ספרים - אחד בן 900 עמוד להפעלת מוקד המשטרה בתל אביב (100) ויתר כל ה-13 ספרים, ועוד מערכי הדרכה שונים בזמן הפנסיה.

אני יוצא לטייל מידי פעם עם חברים או הבן ומשפחתו בארץ (גם לקחתי את הנכדה הגדולה לטיול לכרתים, מה יותר טוב ממדריך מומחה למקום...

)
נכון שמאז השתלת קוצב הלב (2014) אני די מוגבל בהליכה ולכן מטייל בעיקר לאן שאני יכול להגיע עם הרכב ומכסימום עוד 100 מטר ברגל על מנוחה באמצע.

אגב, יש לי ימים שאני באמת מרגיש כמו מתושלח, ואז לוקח כדור פרוקור וצריך לנוח שעה-שעתיים עד שזה עובר לי.

ואגב כך, לקראת השתלת קוצב הלב (כאמור 2014) התופעה העיקרית חוץ מאי-ספיקת-לב (40%) התעייפתי מאוד, ורק אחרי המון בדיקות מצאו את הסיבה, ורק קוצב לב יכול לפתור אותה.

מסתבר שהלב פועם ומניע את הדם היא , שיש מחוברים אליו 3 גידים חשמליים שמעבירים אליו פולסים וגורמים ללב לפעום.
מסתבר שאצלי גיד כזה נותק (לדברי הרופא כיוון שבצעירותי השקעתי מאמצים רבים אולי בספורט, הסברתי שאני מורה דרך שלוקח קבוצות לשטח, ולדבריו שזה נגמר בגיד אחד אחרת הייתי מתמהתקף לב) ולכן בא קוצב הלב ששתול מתחת לעור בכתף וממנו שני כבלים שעוברים בעורק ונכנסים ללב, ובפועלה משולבת עם שני הגידים האחרים, מפעילים את הלב כמו שצריך.....

בשורה התחתונה, אני מתכוון להפסיק את פעילותי עד שלא אוכל יותר לזוז ואז אהפוך לבטטת-כורסא.....

בתמונה, צילום רנטגן של החזה וקוצב הלב עם תיחכום של הכבל שלא מוביל יש ללב אלא אם לולאה, ואז אפשר להזיז את היד שלי לגרום לכבל לצאת ממקומו.

 

[יוליקה]

מאיר, ניסיתי להשיג אותך בטלפון

בערוץ 3sat יש תכנית על כרתים מיוחדת... חשבתי שהיית רוצה לראות....

 

[שפירא מאיר]

חזרתי אלייך, ואני ממודה לך על תשומת הלב לנושא.

כמובן שכל מה שהציגו זיהיתי מיד, אני לא מבין גרמנית ולכן לא יכולתי להבין מה מספרים שם, רק הבנתי שהזקן הגרמני טוען שהבית שהוא גר בו הוא הבית מהסרט "זורבה היווני".

אני מכיר מצויין את הסרט כמו את המקום בו הוא צולם בכפר סטאברוס (כשאני הגעתי לשם לראשונה, הראו לי את הבית. בדרך לשם לא היתה כביש אלא דרך ובה מעט עפר ואבנים רבות.

כמו כן, הבית שהוא הצביע עליו נמצא כ-5 מטר מקו המים כאשר הבית המקורי נמצא כ-100 מטר מהחוף.
בנוסף לכך, כאשר צולם הסרט "זורבה היווני" (1964) לא היו שם בתים בכלל ממזרח לבית הנכון.

חוץ מזה כמובן נהניתי לראות גם את הטיפה שהראו שהיא טיפה בים ומציגה באקראי כמה אתרים שלא משקפים את מה שיש לכרתים להציע.

בצילום רואים את הבית של הגרמני (מסומן בכחול) והבית הנכון (מסומן אדום) שמשך השנים הוסיפו לו חדרים מימין ומשמאל.
מזה שנים רבות המקום נטוש (אני מכיר אותו 30 שנה), הבנתי שיש מריבת יורשים על הבית וכך הוא עומד בשממונו עד שיום אחד פשוט יתמוטט וזהו.

 

[שפירא מאיר]

צילום מהסרט

רואים את אלן בייטס ואנטוני קווין רוקדים ברחבה שבין הבית לחוף, וברור לגמרי שהבית לא נמצא 3-5 מטר מהחוף.

 

[שרון א77]

ממש מבאס לסבול בחתונה שאליה הוזמנת :

זכורים לי מהעבר 2 מקרים לא נעימים באירועים שהגעתי לחגוג בהם:
מקרה אחד היה לפני יותר מעשור ,כשהוזמנתי לחתונה ושם ישבו הרבה אנשים מעשנים
באולם היו שולחנות עגולים בכול שולחן 12 אנשים,ורובם היו עם סיגריה ביד.
(לצערי,באותה תקופה עוד לא היה החוק שאסור לעשן במקומות כאלה.)
&nbsp
לאחר כחצי שעה,המקום כולו היה אפוף בעשן סמיך שנראה כמו ערפל,וממש הטריד אותי,
-ואז ניגשתי לשולחן של בעלי-השמחה,שהם קרובי משפחתי, והסברתי שמאוד מפריע לי כול העשן הסמיך הזה שבשולחן,ואשמח אם יארגנו לי פינה עם אויר נקי ללא עישון .
&nbsp
באולם חתונות הזה היו שולחנות בפנים ו-2 דלתות גדולות שפתוחות החוצה לדשא,
ולשמחתי לאחר מספר דקות נפתחו לבקשתי 2 שולחנות בחוץ,שהוצבו בקרבת הכניסה לאולם.
ואז,להפתעתי,תוך 5 דקות הצטרפו לשולחנות שנפתחו בחוץ,עוד "נפגעי -עישון" -אשר
סבלו מאוד מענני-העשן שספגו שישבו באולם ,חלקם אף השתעלו מהקושי לנשום.
זו היתה לראשונה החתונה שעל ההתחלה גרמה לי לסבל גדול.
לשמחתי אזרתי אומץ וביקשתי מבעלי השמחה לדאוג למקום ללא עשן שיהיה יותר נעים לשבת מחוץ לאולם.
המקרה השני: בחתונה של בן -דודי ,הייתה עוצמת המוזיקה גבוהה מדי , משום מה התזמורת פתחה רמקולים שהחרישו אוזניים.
כאשר ברגע מסוים הבחין בנו החתן וניגש אלינו, סימנתי לו שהרעש חזק בצורה מוגזמת,
והוא מיד הסכים איתי וניגש ולהשקיט את עוצמת הרמקולים,
ומרגע זה יכולתי להקשיב ולשמוע את אנשים ששוחחו איתי ,ומאותו רגע הכול נעשה
שקט ,יכולנו לחוש בהבדל הענק,ולכולם היה נעים יותר.
לפעמים הרעש שמושמע בעוצמה מוגזמת מאוד מפריע לרוב האנשים, אך הם בגלל הנימוס -ותחושת "הלא נעים" כולם מעדיפים לסבול ולשתוק .
הרי כולנו מגיעים בכדי לשמוח באירועים אלה, אז חבל לשתוק ולא לבקש שיתנו לנו להינות מאוירה נעימה ברמת מוסיקה סבירה, כדי שנוכל כולנו לשמוח - ולא לסבול.
&nbsp
שיהיו לכולנו תמיד רק שמחות ובאוירה נעימה.
&nbsp

 

[שפירא מאיר]

את מזכירה לי אוירה של ברים.

פעם בחיים בצעירותי הייתי בבר.
המקום חשוך כמעט לגמרי, אנשים יושבים ושותים עצמם לדעת, ולא היו ממש שיחות אלא יותר שתיקות כאשר אתה בקושי מבחין באלו שסביבך, ובלי לדבר על המחיר...

אז זה היה 3 פעמים- ראשונה, אחרונה ואחת יותר מידי.

 

[tamarsharoni]

מאיר , הסבא שלך יותר מצדק .

זה כלל גדול בתורה , ככול שתפעל יותר , מחזור הדם יהיה יותר מהול באדרנלין , שיתן לך בוסטר לפעול . כשמפסיקים לפעול כל האוויר , [אדרנלין] יוצא מהמפרשים .ספינת הפאר חוזרת אבלה וחפוית ראש לרבוץ מול הt.v. שבת שלום .

 

[הדסהש1]

בוקר טוב אתמול היתה לנו הפתעה

נכדי הודיע לנו שמפקדו מגיע איתו לביקור בית.הם בגיעו והנכד היה צריך לעזוב את הבית כדי שנהייה לבד עם המפקד.הצפקד נוא הסמל של הקבוצה שאליו נכדי משתייך.הוא בחור דתי עם כיפה סרוגה.חביב מאוד.שאל על דקל .רצה לדעת עליו דברים שאולי יסבירו את הקושי שהיה לו בתחילת הטירונות.
יש לציין שזאת הטרונות השניה שלו.הוא עשה לפני שנה טירונות כללית
עבר ניתוח ברגל השתקם עבר ביקורת וקיבל פרופיל.97 כדי להתגייס שנית לגולני.ברור שהקושי הוא קשה יותר.אבל לפי דבריו הוא התקדם ומראה נוכחות.הוא יהיה בסדר.הטירונות הזאת עד אוגוסט.בגלל שהוא כבר שנה וחודש בצבא לא יכול היה ללכת לסיירת כי חייב לחתום קבע.בסופו של עניין הוא מרוצה.הלואי והיו עוד חיילים כאלה ולא משתמטים מסיבות הזויות.ונכדי השני אחיו מסיים ביום שני את הטירונות המיוחדת של נוער בעל מוגבלויות.ולפי דבריו היו כמה שלא הסתגלו .כמה ניסו להתאבד כדי להשתחרר..חבל שמגייסים בחורים עם בעיות נפשיות .לדבריומזה לא הפעם הראשונה שהבחורים ניסו לעשות זאת.הכוח לא צריך להתגייס.אם היה מצליח זה נקודה שחורה לצבא.עדיף להמנע מזה.
.
.