בוקר טוב, מזמינה לקרוא ההתכתבות ולהגיב....

בוקר טוב, מזמינה לקרוא ההתכתבות ולהגיב....

מזמינה לקרוא ההתכתבות ולהגיב.... איך להרגיע תינוק בוכה? ו עינת גבע √ איך להרגיע תינוק בוכה? הבכי הוא שפת התינוקות. תינוקות מבטאים עצמם דרך בכי. מה תינוק אומר לנו בבכיו? תינוקות בוכים מטעמים שונים. תפקידנו לפענח את משמעות הבכי. "אני רעב?יש לי גזים? אני עייף? החיתול שלי רטוב, אני קולט מצוקה ומתח מהסביבה. אני רוצה חיבוק." לא תמיד אנו מצליחים להבין את פשר הבכי. יחד עם זאת, מהם הכלים העומדים לרשותנו להרגעתו? • ראשית נירגע. תינוק חש את מצב רוחו הכללי של המטפל בו ומגיב בהתאמה. מתח, כעס, תסכול או חוסר אונים. מומלץ לקחת פסק זמן קצר: לצינון ולהטענת מצברים, לשבת בנחת במקום רגוע, לנשום עמוק, לשתות תה או לעשות מקלחת חמה. • להרים את התינוק ולערסל אותו אל ליבכם, כשאוזנו מונחת על בית החזה שלכם. קול פעימות הלב מוכר לו ועשוי להרגיעו. • דברו אליו ברוך בשלווה וברוגע. התינוק מזהה ומגיב לטונים ולצלילים שהוא שומע. • פרשו שמיכה רכה, הניחו עליה את התינוק ועטפו אותו בתנוחה עוברית. • שאו את התינוק וטלטלו אותו ברכות. • שירו לו שיר בטון נמוך ורגוע או השמיעו לו מנגינה ערבה. • ולא פחות חשוב אם לא יותר חשוב גשו לתינוק דברו איתו ברכות, לחשו לו, שירו לו גם כשהוא אינו בוכה, כדי לא להרגיל אותו למשוואה שרק בכי גורר יחס. עינת גבע יועצת משפחתית מכון אדלר. 20:38 07/01/10 • את מחזירה אותי ללפני שנתייםו ילד יפה של אמא √ כשרק ילדתי :) אמנם הרוגע ששידרתי לבייבי שלי היה בגלל שהייתי די בהלם מהאמהות והיה קשה לי להתחבר ליצור הקטן אבל אין ספק שצמח לי ילד רגוע בזכות זה. אךך בא לי ללדת שוב. מאת: ילד יפה של אימא. תשובתי: שלום רב, את בחברה אנושית טובה אחת. מעברים דורשים תקופת התאמה והסתגלות. המעבר להורות לראשונה הוא מפנה משמעותי בחיי אדם. השינוי גדול. משתנים סדרי עולם. במובנים רבים, מה שהיה לא יהיה. לפתע נוחתת עלינו אחריות ומחויבות ענקית לשמר חיי אדם. תינוק שתלוי בנו באופן מוחלט. וגוזל מאיתנו, לפחות בשלבים הראשונים את החופש המוחלט. זה לא קל כלל ועיקר. מחקרים מדברים על שלב ההלם. הגוף והנפש בשוק ומכינים עצמם לשינוי ולקבלה. רוב האימהות מתחברות לרך הנולד בהדרגה. מיתוס נפוץ מדבר על אהבה והתקשרות ספונטאניים, המתרחשים באופן טבעי עם הלידה. היום אנחנו יודעים בוודאות, ומותר לנו לדבר על כך. ההתחברות היא תהליך הדרגתי ומרתק. השיתוף הכן שלך כל כך חשוב ומרגיע . "מעז יצא מתוק" – בזכות הרוגע ששידרת צמח לך ילד רגוע. בואו נדבר על שלב ההסתגלות לאימהות. ולאבהות. איך זה היה אצלכן? חיבור מיידי? לקח זמן? עם כל ילד סיפור אחר? חוויית הלם?שמחה מהולה בעצב? דיכאון? להשתמע, עינת גבע, מכון אדלר.
 
אני חייבת להוסיף

שכל מה שאת מתארת כ"כ משקף מה שעברתי. האמת שאף פעם לא דיברתי על זה יותר מידי... התקופה שאחרי הלידה היתה לא לי לא קלה בכלל ובעלי היה מקסים כ"כ ועזר לי שלב שלב לעבור. אני חושבת שהיה לי איזה דיכדוכון לאחר לידה ובטיפשותי התבישתי ללכת ולטפל בעניין. לקח לי המון זמן להתחבר לבייבי שלי - היום אני כמובן לא יכולה לתאר את חיי בלעדיו - אבל אז? אני זוכרת את עצמי אומרת לבעלי שהוא כמו תינוק של השכן. אני חלילה לא אפגע בו ולא אעשה משהו רע ואטפל בו הכי טוב שאני רק יכולה אבל מבחינת אהבה... זה לקח לי המון זמן... אבל כמו שכתבת - מעז יצא מתוק וכמובן שהכל לטובה. עכשיו אני בהריון שני. מרגישה מנוסה ובוגרת יותר ומקווה שתקופת ההסתגלות לתינוק שני בבית תהיה אחרת מהבחינה הזו. תודה על מקום לשפוך את הלב קצת
 
אני מודה לך בשם נשים רבות

שלום רב לך, ראשית מזל טוב!!! באיזה שבוע את? שנית, שוב את מתארת בדיוק רב את תחושתן של נשים רבות. בכך את עושה מצווה גדולה. כל מי שהייתה או נמצאת בתחושה כזו וקוראת את הדברים יכולה להירגע, היא לא לבד. אנחנו כולנו יחד בסירה אנושית טובה אחת. מיד אוסיף מאמרצ'יק בנושא. מצפה להתייחסותך, להשתמע עינת גבע, מכון אדלר.
 
על המיתוס- "התאהבתי בך בשנייה שנולדת"

"התאהבתי בך בשנייה שנולדת" "דורות על גבי דורות מועבר המיתוס האימהי: אישה נורמלית חייבת להיקשר לילדיה באופן רגשי עמוק, קמאי, מייד עם פגישתם. אין מקום לרגשות מורכבים ואמביוולנטיים בסיטואציה הזו", האומנם? ריקי כהן מודה שמבחינתה, אהבה אימהית אינה אוטומטית ריקי כהן אמא שלי מתעקשת שהתאהבה בי בשנייה שהגחתי ממנה, אחרי 36 שעות בחדר לידה, עם צירים איומים, ללא בעל לידה (היתה כוננות), ובתנאים של חדרי לידה משותפים, שרק וילונות פלסטיק מפרידים בין היולדות. אני לא מאמינה לה, אבל יודעת שהיא אומרת את זה גם בגלל שככה חשבו אז שצריך להרגיש, וגם כי עבר המון המון זמן. גם אם תעבירו אותי ניתוח קיסרי נוסף אני לא מסוגלת לשחזר איך הרגשתי לפני כ-4 שנים, כשבני נולד. אני יודעת שמדובר בתערובת פראית של "הוא חי! הוא בוכה!" בשניות הראשונות, דרך "מה עושים, מה עושים עכשיו?" בשעות שאחר כך, ואז "אמאאאאאאאאאאאאאאאאא" בימים הארוכים איתו בבית, אחרי ששחררו אותי מחסות האחיות במחלקה. אני לא שוכחת איך לפני כעשר שנים הלכתי לבקר חברה שילדה, היא היתה רק חצי יום אחרי הלידה, וכבר נאמה לי דקלום שנשמע כאילו הפנימה ושיננה אותו כל חייה, משהו בסגנון, "איך שראיתי אותו התאהבתי בו, הרגשתי מייד שאני אמא שלו, הוא שינה את כל התפיסה שלי לגבי עצמי, הרגשתי שלמות". ברגעים ההם בחדר ההוא החלטתי שטוב שאני לא רוצה ילדים. "נולד מכוער רצח" ומה הפלא, דורות על גבי דורות מועבר המיתוס האימהי: אישה נורמלית חייבת להיקשר לילדיה באופן רגשי עמוק, קמאי, מייד עם פגישתם. אין מקום לרגשות מורכבים ואמביוולנטיים בסיטואציה הזו. מיתוס "האם האוהבת בלא תנאי" רדף אותי יומם ולילה, ועמו הדימויים החזותיים והספרותיים על אודות האימהות כזהות שאין למעלה ממנה. "אך אם ידעתי שיש בי איזורים שאין להם דבר וחצי דבר עם אותם דימויים, האם פירוש הדבר שאלו לא נורמליים, מפלצתיים?" שאלה אדריאן ריץ', המסאית והסופרת הפמיניסטית ב"ילוד אישה", מהטקסטים החשובים ביותר שפורסמו בתיאוריה הפמיניסטית, ולדעתי החזק והמטלטל ביותר שקראתי בנושא האימהות. נכון, זוהי תקופה אחרת. אנחנו חיים בתקופה שבה הצורך לספק וידויים אותנטיים וריאליסטיים מנפק גם עדויות כגון, "הבן שלי היה מכוער רצח כשהוא נולד". אבל כמה נשים מעזות להביט באומץ אל החשיכה הנוראית שיש בתקופה שאחרי הלידה, חשכה שיש באמביוולנטיות, רגש כל כך מפחיד. לפני ששוב יאשימו אותי בהיותי אמא מפלצתית, אני מוכרחה להודות שהאמביוולנטיות הזו מאחוריי, שהאהבה שלי כלפי בני היא בהחלט הרגש העצום, המזכך והמלא ביותר שחשתי אי פעם, שהשהות איתו ממלאת אותי באגמים של רוך ואושר. אבל בלי קשר אליו, אני מבקשת להגן על כל אותן אמהות שאינן חשות שיהיו "אמא טבעית" מיד עם הפיכתן לאם, ולרחם קצת על אלה שמזייפות רגש (לדעתי), כמו אותה חברה מתחילת המאמר. "בהתחלה? כל כך נבהלתי כששמו אותה על הבטן שלי אחרי הלידה. הרגשתי כמו בנוסע השמיני... משהו חי שפרץ לי מהבטן... אני גם זוכרת שב החולים עוד חשבתי שיש תינוקות יותר יפים ממנה. זה לקח כמה ימים... אני חושבת שאחרי השבוע הראשון איתה התחילה ההתאהבות", עונה לי שירה, חברה, אם לילדה בת חמש, "אם היית שואלת אותי אז, הייתי אומרת שכן, כמובן. בדיעבד? חשתי אחריות ומחויבות (עד כדי פחד), אבל אהבה? כמו שאני מפרשת אותה היום, התחושה הזו שאין לי חיים בלעדיה? לא מייד". אהבה לילדי אחרים אבל מיתוס האם האוהבת לא מוגבל רק לילדייך שלך. למרבה הפליאה, יש איזו ציפייה נסתרת בקרב הכלל שתאהבי את ילדי כל האנושות, ותחושי רוך אינסטנקטיבי כלפיהם רק משום שהם חלק מאומת רכי השנים, ולא על בסיס אופיים, אישיותם, וסתם מצב רוח שיש לך באותו רגע, כי זה חלק נלווה מהסטריאוטיפ האימהי עליו מדברת אדריאן ריץ' בספרה. וגם אני, לא גמרתי להיות מופתעת מכך שאני מסוגלת לחטוף קריזה ודחייה מילדים קולניים מדי במסעדה, מאלה שדופקים טנטרומים בסופרמרקט כשלא קונים להם משהו, ומהגינונים האנוכיים, הביצ'יים לפעמים שאני מגלה בהתבוננות שלי בהם. גם אני מבקשת לעשות להם הנחות מתוקף היותי אם לאחד כזה, ששואפת לאחד/ת נוסף ורוצה לגלם בפנים את כל הסובלנות האימהית שלא תמיד יש לי. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3179327,00.html#n
 
מקסים וכתוב כ"כ נכון

מזדהה עם כל מילה! גם הנושא של לחטוף קריזה מילדים קולניים במסעדה העלה בי חיוך והזכיר לי את עצמי חחחח. כמה נכון.....
 
תודה תודה

אני מתחילה אוטוטו שבוע 22. אני ממש שמחה שאולי יש נשים כמוני שקוראות את זה כיון שבאותה תקופה חיפשתי כל פיסת מידע בנושא באינטרנט ולא מצאתי משהו מרגיע. ואם עזרתי פה אפילו לאישה אחת עשיתי את שלי.
 
שבת שלום ולהשתמע

שלום שלום, ושבת שלום איך עובר עלייך ההיריון? מאחלת לך בקלות ובנעימות. תודה על הכול. להשתמע, עינת גבע, מכון אדלר.
 
עובר מצוין

הריון בהחלט קליל ונעים. תנועות מרגישה כבר הרבה זמן וזה הדבר המתוק ביותר בההריון. שרק ימשיך תקין וכיף.
 
... שמרי על עצמך...

שלום רב, שרק ימשיך כך... תהני, שמרי על עצמך ועדכני מפעם לפעם עינת גבע, מכון אדלר.
 
למעלה