חזרנו ואני בוכה../images/Emo7.gif
קשה לי כל כך. באני והורדנו. המסור היה רעשני נורא. טל בכה כשהורידו לו רק מהפחד. כאב לו נורא בברך. הברך הייתה בכיפוף של 90 מעלות במשך שישה שבועות והוא לא הצליח כמובן ליישר אותה. עכשיו כבר יותר טוב. ניסינו להרגיע אותו והוא נרגע לאט לאט אבל עם כאב. הרגל תתיישר תוך יום, כך אמר הרופא. זוכרים את המטבע שהוא דחף לגבס לפני חמישה שבועות? זה גרם לנמק קטן אבל שטחי והרופא אמר שלא נדאג וזה יעבור. אחר כך שטפו לו את הרגל עם סביאור או סביעור, לא יודעת איך מאייתים את זה, ואז התחילו לגבס שוב. כף הרגל נראית ישרה אבל מכוערת נורא. שלוש צלקות מבחוץ ומתחת, בכף הרגל, בצד שנשען על הרצפה, יש מין חור שבו היה מסמר לקיבוע. הם שלפו את המסמר והוא דימם קצת. המקום נראה נורא. מבחינה פיזית. אבל הרופא אמר שזה יתאחה ותהייה צלקת אבל זה כמובן לא ייראה מכוער וטרי כמו עכשיו. אחרי הגיבוס הרופא אמר שאנחנו צריכים לקנות נעל כדי שיוכל לדרוך על הרגל. 24 שעות אסור לו לדרוך כי הגבס צריך להתייבש. רק מחר הוא יוכל להתחיל לדרוך, מה שאומר שגם מחר הוא יהיה איתי בבית ונתחיל לתרגל הליכה. ואז בא השוס... קיבלתי הלם. הרופא אמר שהוא יצטרך סד לרגל למשך שנה. בשלושת החודשים הראשונים הוא ישתמש בו גם בלילה וגם ביום. רציתי למות. שאלתי אותו למה לא אמרו לנו את זה קודם. הוא לא ידע מה לענות לי. הוא צודק, הוא לא היה זה שדיבר איתנו לפני הניתוח. וינטרוב דיבר איתנו ווינטרוב באמת לא מנדב יותר מדי אינפורמציה אף פעם. כל כך כעסתי. לא שלא הייתי עושה את הניתוח ההכרחי הזה לילד. אבל אני ש-ו-נ-א-ת שמפתיעים אותי עם אינפורמציות כאלה!!!!!! זו חוצפה וחוסר התחשבות בחולה ובהורים שלו במקרה הזה. ואתם יודעים מה? תמיד זה היה ככה שם. תמיד הנחיתו עוד משהו ועוד משהו. זהו. זה הסיפור. חזרנו הביתה. קניתי מתנה לעמית ומתנה לטל. עשיתי לו מסאז', דיברתי עם הוריי, ונכנסתי למחשב כדי לדווח לכם. הלב נשבר לי, בחיי. הוא כל כך בכה בדרך הביתה. הוא אמר שהוא בטוח לא יילך לעולם. ואני אמרתי לו שהוא יהיה שחקן כדורגל ושלא ידאג. זה רק ייקח קצת זמן שהכול יתרפא. ובפנים אני בוכה. וגם עכשיו המקלדת כבר ספוגת מים ואני הולכת לשתות משהו ולהירגע ולהיות איתו. תודה שאתם כאן, ואגב, תליתי במחלקה ובמרפאה את הפלייאר אבל לא ירדתי לפיזיו, אז כשרחלי תהייה שם, שתיתן לאריאלה בפיזיו, בקומת המרתף. יעל
