THE WIZARD 55
New member
להיות אדם..
צהרי היום כשקול המואזין מסתלסל מעל הכפר הופך שולחן הקפה למיטת ניתוחים. מסלקים כוסות עם שאריות שיבשו, מנגבים במטליות נייר, פורשים שמיכת פוך, מכסים בסדין פרחוני. החולה, לבוש במיטב בגדיו לכבוד הסכין, מתפרקד על הפורמייקה. אבל הפורמייקה קצרה מדי והחולה ארוך מדי, ונעליו השחורות שמוטות לפניו. במצוות מנתחיו הוא משלשל בזריזות מכנסי גברדין חומים, תחתונים לבנים, מושך אליו את שולי חולצתו הצהובה, חושף את בטנו. מחפש משהו שיתמוך בראשו, אך בהעדר כרית הוא מסתפק בקופסת כפפות הגומי של הרופאים. מולו ציורי קיר של שאהיד עז מבט ושל שאהידה בצעיף לבן. מהחלון הפתוח שלצדו נשקפת שכם. מתחת לחלון הריסות ביתו של אבי אחד המבוקשים. לצד ההריסות משחקים ילדים, אקדח פלסטיק שחור בידי אחד. כשצהלות הילדים חודרות פנימה, מתחילים הרופאים לעבוד. בשבת שבה הייתי נבדקו 312 חולים, 85 מהם ילדים. אחד בן 6 שזקוק לניתוח לב, אחר בן 17 שעבר השתלת לב באיטליה. וחוץ מזה: מבוגרים עם מחלות פנימיות, בעיות כירורגיות, סוכרת, אורתופדיה, רפואת משפחה רפואה כללית וכירופרקטיקה. עשרה הופנו להמשך טיפול ומעקב. עשרות, במיוחד חולים כרוניים, באו רק כדי לקבל תרופות. לא ראיתי קטסטרופה, אבל ראיתי את הדרך הסלולה אליה. מקרים שעלולים תוך שבועות להיגמר במוות. אלא שנפלאות האנטיביוטיקה ומיומנות המדיצינה לא היו העיקר. כפי שלמדתם מהניתוח של אבו חילוואן, אי אפשר לעשות רפואה גדולה בחדר פרוץ של מרכז קהילתי. אבל עצם המגע, כך מאמינים הרופאים, יכול לרכך במשהו את המפגש המכאיב, הקשוח, המסולע במחסומים. "אני מגיע לכאן בעיקר כדי להראות שאין לנו קרניים", יאמר לי ד"ר אלדד קיש לאורך כל אותה שבת שעשיתי בבית דג'אן השתדלתי לא להיסחף עם הנאיביות של הרופאים. עם אמונתם שטיפת האקמול שהביאו במיניבוס תשפר מצב של חולה כמעט סופני. הרי כבר אכלנו את כל סימפוזיוני האחווה, עייפנו מכל הלהג הפייסני על פרויקטים משותפים. אלא שאחרי כל הספקנות המשתקת הזאת עוברות לך גם מחשבות אחרות בראש. בימים של דיבורים מדיניים ריקים, של מגעים שוממים, גם טיפת אקמול היא משהו. גם מראית עין יכולה באיטיות, בסיזיפיות, לתת למציאות טאץ' אופטימי יותר. איזו נקודה ורדרדה בלחיים חיוורות. ייתכן שאנחנו זקוקים לאקמול שאנחנו נותנים להם יותר מאשר הם עצמם. אולי בזכותו לא נאבד את הכושר לחמול, את היכולת להרגיש, את האופציה להיות אדם
צהרי היום כשקול המואזין מסתלסל מעל הכפר הופך שולחן הקפה למיטת ניתוחים. מסלקים כוסות עם שאריות שיבשו, מנגבים במטליות נייר, פורשים שמיכת פוך, מכסים בסדין פרחוני. החולה, לבוש במיטב בגדיו לכבוד הסכין, מתפרקד על הפורמייקה. אבל הפורמייקה קצרה מדי והחולה ארוך מדי, ונעליו השחורות שמוטות לפניו. במצוות מנתחיו הוא משלשל בזריזות מכנסי גברדין חומים, תחתונים לבנים, מושך אליו את שולי חולצתו הצהובה, חושף את בטנו. מחפש משהו שיתמוך בראשו, אך בהעדר כרית הוא מסתפק בקופסת כפפות הגומי של הרופאים. מולו ציורי קיר של שאהיד עז מבט ושל שאהידה בצעיף לבן. מהחלון הפתוח שלצדו נשקפת שכם. מתחת לחלון הריסות ביתו של אבי אחד המבוקשים. לצד ההריסות משחקים ילדים, אקדח פלסטיק שחור בידי אחד. כשצהלות הילדים חודרות פנימה, מתחילים הרופאים לעבוד. בשבת שבה הייתי נבדקו 312 חולים, 85 מהם ילדים. אחד בן 6 שזקוק לניתוח לב, אחר בן 17 שעבר השתלת לב באיטליה. וחוץ מזה: מבוגרים עם מחלות פנימיות, בעיות כירורגיות, סוכרת, אורתופדיה, רפואת משפחה רפואה כללית וכירופרקטיקה. עשרה הופנו להמשך טיפול ומעקב. עשרות, במיוחד חולים כרוניים, באו רק כדי לקבל תרופות. לא ראיתי קטסטרופה, אבל ראיתי את הדרך הסלולה אליה. מקרים שעלולים תוך שבועות להיגמר במוות. אלא שנפלאות האנטיביוטיקה ומיומנות המדיצינה לא היו העיקר. כפי שלמדתם מהניתוח של אבו חילוואן, אי אפשר לעשות רפואה גדולה בחדר פרוץ של מרכז קהילתי. אבל עצם המגע, כך מאמינים הרופאים, יכול לרכך במשהו את המפגש המכאיב, הקשוח, המסולע במחסומים. "אני מגיע לכאן בעיקר כדי להראות שאין לנו קרניים", יאמר לי ד"ר אלדד קיש לאורך כל אותה שבת שעשיתי בבית דג'אן השתדלתי לא להיסחף עם הנאיביות של הרופאים. עם אמונתם שטיפת האקמול שהביאו במיניבוס תשפר מצב של חולה כמעט סופני. הרי כבר אכלנו את כל סימפוזיוני האחווה, עייפנו מכל הלהג הפייסני על פרויקטים משותפים. אלא שאחרי כל הספקנות המשתקת הזאת עוברות לך גם מחשבות אחרות בראש. בימים של דיבורים מדיניים ריקים, של מגעים שוממים, גם טיפת אקמול היא משהו. גם מראית עין יכולה באיטיות, בסיזיפיות, לתת למציאות טאץ' אופטימי יותר. איזו נקודה ורדרדה בלחיים חיוורות. ייתכן שאנחנו זקוקים לאקמול שאנחנו נותנים להם יותר מאשר הם עצמם. אולי בזכותו לא נאבד את הכושר לחמול, את היכולת להרגיש, את האופציה להיות אדם
