בוקר אור ושמח לקראת שבת ../images/Emo42.gif
משהו שכתבתי לפני שנים ויכול להתאים לכל עונה... קיץ, חורף אביב וסתיו... צבעי החיים האופק מטושטש, מתרחק במהירות ואני מאבדת תקווה. היה בו אור, שמחה, עתיד ורוד... ראיתי אותו, כן, ראיתי אותו בבירור. ואז, באחת כשלה ראייתי. בתחילה היה זה הורוד, אותו ורוד יפיפה שצבע את שמי האופק בגוונים זוהרים, מנצנצים כולו קריצות וחיוכים, קורא לי לבוא. אחריו באו הצהוב, הלבן, הכתום וכל צבעי שמחת החיים אשר צובעים לנו את האופק, העתיד שלנו. כולם חוורו דהו, קיבלו גוון אפרורי ולאט לאט נעלמו מעיני. פקחתי אותן לרווחה, אולי בכל זאת אראה אותם שוב, את צבעי התקווה, אולי ינצנצו לי מחדש, יבהיקו ויראו לי שוב אופק בהיר, מעודד, משמח. אך אכזבתי לא אחרה לבוא... האופק לא נראה וכאילו כדי להוסיף עוד על הכאב ניחתו עלי מכות נוספות... גם הריח, אותו ריח של פריחת האביב שסבב אותי, ריח הטבע המהמם אותו אני כל כך אוהבת, ריח הים שמגיע אלי עם רדת ערב, גם הוא נעלם יחד איתם, עם צבעי האופק. ציוץ הציפורים לא נשמע יותר, אותו ציוץ שבכל בוקר מעירני עם שחר, פסק, לא חוזר ואבדה לי שמיעתי... ניסיתי למשש, לחפש באפילה את אותם מקומות שאהבתי, את הים על גליו וצדפיו, את פרחי השמש אותם אני אוהבת כל כך, לא חשתי מאום, כאילו גם חוש זה נפגע ואבד עם היתר. והטעם... טעם החיים, רק הוא נותר... הולם והולם מבקש להחזיר לי את שאר החושים, נלחם, נאבק ומבקש ממני... לא לאבד תקווה...