בוקר טוב

[בעיני המתבונן]

בוקר טוב ../images/Emo140.gif

אבקש את עזרתכם: עליי לבנות דגם של רכבת, אשר תהיה מועילה לסביבה. כבר חשבתי על כך שניתן לבנות אותה מחומרים ממוחזרים, אך עדיין אני זקוקה לרעיונות נוספים. כל רעיון יתקבל בברכה! תודה מראש.

 

[גולי מ]

עניתי לך בפורום אדריכלות

מה המצב ש?

 

[ש מים]

את יפה ושותקת... לאן נעלמת?

 

[גולי מ]

שותקת... כן. בקשר לדבר השני...

אבל תודה אין לי הרבה מה לחלוק (מה גם שהפורום לא ממש "ער"... מה חדש?

 

[ש מים]

מה חדש?

וואו... הרבה "תובנות" בעיקר. שמעי, מכיוון שרק שנינו כאן, ואין עיניים נוספות, אז אגלוש לתחומים אישיים: אחד הדברים העיקריים שמטרידים את מנוחתי בזמן האחרון הוא מין "הרגשת מיאוס" מכל תחום התכנון(!). לא יודע למה, אבל ירד לי האסימון, בתקופה האחרונה, שהתחום (ובעיקר - רוב העוסקים בו) סובל מאגו-טריפ אדיר + הרגשת "אני ואפסי". זאת במקום הענווה, הרגישות והצניעות, שאמורים להיות שם, לפי תחושתי ודעתי. הגיע המצב שממש קשה לי לעשות את העבודה שלי...

לא יודע, המסר של עירית סולסי ועמותת "מרחב" מדבר אלי, אבל עדיין, קשה לי לראות איך משנים את הגישה כולה, איך הופכים כאן את האנשים (מתכננים, במקרה הצר שלי) לפחות נחפזים (לתכנן), יותר קשובים (ל-"זרימת החיים", "זרימת ההרמוניה הקוסמית", עם כל כמה שזה נשמע פלצני וניו-אייג'י, לחברה, לטבע, לרגשות האנושיים...). בקיצור, לו המצב הבטחוני כאן היה אחר - הייתי מקים כאן את "הבריגדות האדומות", למלחמה באטימות הממסדית ולבניית חברה חדשה!

 

[גולי מ]

אוףףף

מלאכת התכנון רצופה מאבקים. כאדריכלית (שכירה), לא פעם נדמה לי שאני בין הפטיש לסדן. מגשרת בין הלקוח לבין הרשות. לפעמים כשאני אופטימית, ועם אורח רוח, אני בטוחה שכל אחד רוצה את המיטב, ולא רק לעצמו... לפעמים אני פחות אופטימית. ודי לחכימא... אגו. זו התקופה. זה החינוך. פעם דיברו בלשון "אנחנו" - קולקטיב. היום מדברים בלשון "אני" - האינדבידואל. הרווחנו המון (אומרים שחירות), הפסדנו לא פחות (אומרים שסולידריות). אתה חווה זאת בתכנון, כי זה התחום שבו אתה חיי. אילו היה נדמה לי שאתה טיפש, הייתי מנחמת אותך שגם בכל שאר תחומי החיים זה כך. אני יודעת שאתה לא, ואמירה כזו עלולה לרפות את ידיך (המסוקסות) יותר. הרף לך ידידי. התנחם בידיעה שהעמותה לא קמה יש מאין, ונקווה שלא תתפוגג לחלל. לשמחתנו מחשבות ניו אייג'יות פושטות בעולמנו, ומאפשרות לגישות תכנון יותר הוליסטיות להתקיים. ידע שנצבר אינו נעלם...

 

[ש מים]

../images/Emo4.gif

"בגדול" אני נוטה להסכים איתך, אבל המצב הפרטי/אישי שלי קשה יותר: כי אני הפטיש (למעשה - אני החלק בפטיש שמכה...). בעבר חשבתי שאני צריך להכות טוב, כי הצדק והאמת נמצא ביד שאוחזת בי (בפטיש

). היום היד ממשיכה לאחוז בפטיש, אבל הפטיש מתחיל להבין/לראות/לחשוב שהיד היא היד הרעה ודווקא המוּכֶה, הוא החלש והצודק ברוב המקרים. קשה להיות מצפוני ונאמן לאידיאלים שלך בחברה הנוכחית, ובמיוחד במקום העבודה שלי...

 

[גולי מ]

ש. אולי אתה פשוט

מתבגר? זה בסדר להבין שהמציאות מורכבת ואינה שחור ולבן.

 

[ש מים]

גיל ההבנה..

אתמול אחרה"צ (את יודעת? יום שישי בין-ערביים, זו השעה הכי יפה/רגועה בכל החיים!) נסעתי לבד במכונית, מת"א צפונה, אחרי אימון של שעתיים. בדרך, אני חושב שזה היה גל"צ או רשת ג' (בד"כ, אם אני מקשיב לרדיו אז זה רשת ג'), השדרן דיבר על "גיל ההתרגעות", גיל ההתבגרות: הגיל בו אתה מבין שהעולם אינו שחור לבן, הגיל בו אתה מחפש השלמה ופיוס ולא מריבות ומלחמות... לא יודע. מצד אחת אני מסרב לנטוש את חיי הצעירות, אבל מצד שני - המחשבות הללו טורדות את מנוחתי... שבוע נפלא שיהיה לך!

נ.ב: חזרתי עכשיו מטיול של 6 שעות בשטח (כרמל, רמות-מנשה). יש לנו ארץ נהדרת! היה איתי חבר, בחור די מבוגר, שחי כמה עשרות שנים בחו"ל וחזר לארץ לפני מספר שנים. הוא הסתכל, שתק ואמר: עכשיו אני מבין למה כולם נלחמים על הארץ הזו...

 

[גולי מ]

ש.

יש הרבה קסם בנעורים. את השלווה והחכמה תמצא בבגרות. שבוע נהדר גם לך (אולי נפנה לתפוז ונבקש שישנו את שם הפורום... הפורום של ש. וגולי?)

 

[ש מים]

../images/Emo140.gif

 

[gewitter]

המשיכו להילחם. למה לא?

אל תוותרו כמו כולם. זה קל מאוד. לא חייבים נעורים כדי להאמין במשהו, אבל צריך הרבה כוח רצון במקום הנעורים. אז תתנערו.