צללית סגולה
New member
בוקר טוב../images/Emo42.gif
"להתחיל מחדש" כמה עוצמה.. מרגישה מחוברת ומתעצמת משילוב מילים אלה. אנסה להעזר בפורום, אינני יודעת בדיוק איך ומתי אבל יודעת שלא אשאר במקום שאני נמצאת בו (למרות שהוטב לי בחודשיים האחרונים). לכן, ברשותכם, ובהתנצלות מראש על התוכן שיתכן ויהייה מבולבל, כמו כן אורכו... אשפוך חלקים מהחוויות שהביאוני אל תהומות חשוכים. אני בת 38, מגדלת את בני לבד, תמיד הייתי אדם חזק, לעיתים יותר מידי.. הצלחתי לפרנס, לגדל ולגדול, כמובן עם עליות וירידות נורמליות בחיי היומיום. יום 1, רצף של מוות סבב סביבנו, התחיל בכלבה האהובה שלנו, שהייתה בת משפחה <בדיוק ביום ההולדת של הבן>, משם טלפון מבית הורי אביו, שהודיעו שהסב נפתר, מחתול המתוק שלנו... החברה של הבן.. התאבדה, אמא שלי גם.. וקיבלתי מכתב פיתורים... הרגשתי שהאדמה נפתחת, קוראת לי להבלע.. ניסיתי לאסוף כוחות.. ולא הצלחתי. נכנסתי למיטה וחיכיתי, אולי ציפיתי שהכוחות יחזרו.. אבל זה לא קרה, המצב הלך והחמיר, עטף אותי חושך, שכמוהו מעולם לא הרגשתי, תחושה עמוקה מתוכי קוראת לי לסיים את חיי, הטעמים שתמיד היו בי, ביצירה, בריגושים הכל נעלם, נבלע לתהום.. אחרי ההלם שהייתי כשגיליתי שאני חייבת עזרה, הגיעה הבושה.. איתה דידיתי אל לשכת הרווחה.. לא הצלחתי להוציא הגה, כתבתי בפתק קטן " א נ י ז ק ו ק ה ל ע ז ר ה " וזרימה של דמעות בלתי נשלטת נשטפה ממני. האמת שהם היו ממש נחמדים, כמובן שהציעו לי אישפוז, מה שהביא אותי לחלחלה וזעם עצמי חזק " איך יכולתי לתת לעצמי ליפול". שללתי את ההצעה, קיבלתי במקום פגישה עם הפסיכיאטר שלהם, הוא נתן לי טיפול תרופתי.. כמובן, ניסיונות הטיפול נמשכו קצת מעבר לסבלנות הגיונית ונורמאלית.. עברו שנתיים.. היום, המצב השתפר, אין חושך.. הנשיות שבי מתעוררת לחיים, הכרתי איש.. כמובן שהכל עדיין ב"ראשית", אינני יודעת מה יוליד יום, הפחד לחזור אל החושך עצום, אבל הידיעה שגם יוצאים משם.. מעודדת. היום אני אמורה לפגוש את ה"איש" פעם ראשונה שהפגישה תהא ב-4 עיניים. תקווה שלא אתגמגם .. תקווה שאצליח ללכת עם החשש ולא להעלם בתוכו. מקווה שיום נפלא יהייה לכולנו. צללית
"להתחיל מחדש" כמה עוצמה.. מרגישה מחוברת ומתעצמת משילוב מילים אלה. אנסה להעזר בפורום, אינני יודעת בדיוק איך ומתי אבל יודעת שלא אשאר במקום שאני נמצאת בו (למרות שהוטב לי בחודשיים האחרונים). לכן, ברשותכם, ובהתנצלות מראש על התוכן שיתכן ויהייה מבולבל, כמו כן אורכו... אשפוך חלקים מהחוויות שהביאוני אל תהומות חשוכים. אני בת 38, מגדלת את בני לבד, תמיד הייתי אדם חזק, לעיתים יותר מידי.. הצלחתי לפרנס, לגדל ולגדול, כמובן עם עליות וירידות נורמליות בחיי היומיום. יום 1, רצף של מוות סבב סביבנו, התחיל בכלבה האהובה שלנו, שהייתה בת משפחה <בדיוק ביום ההולדת של הבן>, משם טלפון מבית הורי אביו, שהודיעו שהסב נפתר, מחתול המתוק שלנו... החברה של הבן.. התאבדה, אמא שלי גם.. וקיבלתי מכתב פיתורים... הרגשתי שהאדמה נפתחת, קוראת לי להבלע.. ניסיתי לאסוף כוחות.. ולא הצלחתי. נכנסתי למיטה וחיכיתי, אולי ציפיתי שהכוחות יחזרו.. אבל זה לא קרה, המצב הלך והחמיר, עטף אותי חושך, שכמוהו מעולם לא הרגשתי, תחושה עמוקה מתוכי קוראת לי לסיים את חיי, הטעמים שתמיד היו בי, ביצירה, בריגושים הכל נעלם, נבלע לתהום.. אחרי ההלם שהייתי כשגיליתי שאני חייבת עזרה, הגיעה הבושה.. איתה דידיתי אל לשכת הרווחה.. לא הצלחתי להוציא הגה, כתבתי בפתק קטן " א נ י ז ק ו ק ה ל ע ז ר ה " וזרימה של דמעות בלתי נשלטת נשטפה ממני. האמת שהם היו ממש נחמדים, כמובן שהציעו לי אישפוז, מה שהביא אותי לחלחלה וזעם עצמי חזק " איך יכולתי לתת לעצמי ליפול". שללתי את ההצעה, קיבלתי במקום פגישה עם הפסיכיאטר שלהם, הוא נתן לי טיפול תרופתי.. כמובן, ניסיונות הטיפול נמשכו קצת מעבר לסבלנות הגיונית ונורמאלית.. עברו שנתיים.. היום, המצב השתפר, אין חושך.. הנשיות שבי מתעוררת לחיים, הכרתי איש.. כמובן שהכל עדיין ב"ראשית", אינני יודעת מה יוליד יום, הפחד לחזור אל החושך עצום, אבל הידיעה שגם יוצאים משם.. מעודדת. היום אני אמורה לפגוש את ה"איש" פעם ראשונה שהפגישה תהא ב-4 עיניים. תקווה שלא אתגמגם .. תקווה שאצליח ללכת עם החשש ולא להעלם בתוכו. מקווה שיום נפלא יהייה לכולנו. צללית