בוקר טוב
- פותח הנושא יעל ארבל
- פורסם בתאריך
ס מ ו א ל ה
New member
היי יעל, היה מעולה
כייף להיכנס על הבוקר ולראות אותך פה. לי אישית היה אתמול מדהים, אבל בעיקר אני רוצה לשתף בחוויה מדהימה שהיתה לי הבוקר. כל מפגש נותן יותר ויותר בטחון ואמונה בדרך התקשורת המקרבת, כך שהיום בבוקר החלטתי פשוט לנסות וליישם. בני המקסים ביקש היום בבוקר הפתעה. והוא גם ידע טוב טוב להגדיר מה הוא רוצה "דובי משוקולד עם הפתעה בפנים". אמרתי לו שאין בעיה, הוא יקבל, אבל הוא לא אוכל את זה עכשיו אלא כשהוא חוזר מהגן. בקיצור התחיל הבכי, וההתעקשות ואני החלטתי לנסות הפעם אחרת. שמתי אותו עלי והתחלתי לשאול אותו: "אתה ממש רוצה לאכול את זה עכשיו?", "זה כייף לך לאכול שוקולד?", "זה עושה לך נעים בבטן?"... בערך אחרי 3 שאלות אמפטיות כאלה, הוא אמר בעצמו: "אני אשים את זה בכיס". לבד!!! בעצמו!!! בלי שום המשך לדיאלוג. מ - ד - ה - י - ם !!!! לא האמנתי. תפסתי על זה טרמפ ואמרתי לו שבמקום בכיס המכנסיים ישים בכיס המעיל, כך גם שכנעתי אותו בלי הרבה מאמץ ללבוש מעיל על הבוקר, ויאללה, לגן. לילי, את שם? את קוראת? את מאמינה? כי לי עכשיו זה נתן פוש אדיר להמשיך ולנסות. יום נפלא. אור.
כייף להיכנס על הבוקר ולראות אותך פה. לי אישית היה אתמול מדהים, אבל בעיקר אני רוצה לשתף בחוויה מדהימה שהיתה לי הבוקר. כל מפגש נותן יותר ויותר בטחון ואמונה בדרך התקשורת המקרבת, כך שהיום בבוקר החלטתי פשוט לנסות וליישם. בני המקסים ביקש היום בבוקר הפתעה. והוא גם ידע טוב טוב להגדיר מה הוא רוצה "דובי משוקולד עם הפתעה בפנים". אמרתי לו שאין בעיה, הוא יקבל, אבל הוא לא אוכל את זה עכשיו אלא כשהוא חוזר מהגן. בקיצור התחיל הבכי, וההתעקשות ואני החלטתי לנסות הפעם אחרת. שמתי אותו עלי והתחלתי לשאול אותו: "אתה ממש רוצה לאכול את זה עכשיו?", "זה כייף לך לאכול שוקולד?", "זה עושה לך נעים בבטן?"... בערך אחרי 3 שאלות אמפטיות כאלה, הוא אמר בעצמו: "אני אשים את זה בכיס". לבד!!! בעצמו!!! בלי שום המשך לדיאלוג. מ - ד - ה - י - ם !!!! לא האמנתי. תפסתי על זה טרמפ ואמרתי לו שבמקום בכיס המכנסיים ישים בכיס המעיל, כך גם שכנעתי אותו בלי הרבה מאמץ ללבוש מעיל על הבוקר, ויאללה, לגן. לילי, את שם? את קוראת? את מאמינה? כי לי עכשיו זה נתן פוש אדיר להמשיך ולנסות. יום נפלא. אור.
וואו, אור, שמחתי כל-כך לקרוא את
ההודעה שלך. ממש הרגשתי שהלב שלי קופץ משמחה. ואז ניסיתי למצוא איזה צורך שלי מתמלא באותו רגע שאני קוראת את ההודעה שלך. אני חושבת שהצורך שלי הוא שותפות לגילוי וחגיגה, וההרגשה היא הרגשת תודה על שחלקת איתנו את ההצלחה החדשה הזאת שלך. אגב, כשאני אומרת הצלחה אני מתכוונת לבחירה שלך באמפתיה בתוך סיטואציה שמובילה בדרך-כלל לקונפליקט כמו שאת מספרת ("התחיל הבכי, ההתעקשות...") שזה כשלעצמו מאוד לא פשוט, ובמיוחד כשמדובר בלשבור דפוס רגיל בצורה מודעת ולהמיר אותו בדפוס חדש ולא מוכר לך, שזה לא פשוט כפול שתיים. איזה יופי. ואני מאחלת לך המון מצבים חדשים נוספים כאלו. וכשסיפרתי לאוחתי על ההודעה שלך, היא סיפרה לי בחזרה על מקרה אמפתיה נוסף שהיה לה עם הפיצי שלה. שגם המצב ההוא מקסים ומשמח - אבל אני לא אקח לה את ההזדמנות לכתוב ולשתף כאן, אז היא בטח תעשה את זה בהמשך היום. ואיך את מרגישה היום אור? האם נשמרה הרגשת החגיגה או שאירועי היום כבר השכיחו אותה? יום נעים לכולנו,
ההודעה שלך. ממש הרגשתי שהלב שלי קופץ משמחה. ואז ניסיתי למצוא איזה צורך שלי מתמלא באותו רגע שאני קוראת את ההודעה שלך. אני חושבת שהצורך שלי הוא שותפות לגילוי וחגיגה, וההרגשה היא הרגשת תודה על שחלקת איתנו את ההצלחה החדשה הזאת שלך. אגב, כשאני אומרת הצלחה אני מתכוונת לבחירה שלך באמפתיה בתוך סיטואציה שמובילה בדרך-כלל לקונפליקט כמו שאת מספרת ("התחיל הבכי, ההתעקשות...") שזה כשלעצמו מאוד לא פשוט, ובמיוחד כשמדובר בלשבור דפוס רגיל בצורה מודעת ולהמיר אותו בדפוס חדש ולא מוכר לך, שזה לא פשוט כפול שתיים. איזה יופי. ואני מאחלת לך המון מצבים חדשים נוספים כאלו. וכשסיפרתי לאוחתי על ההודעה שלך, היא סיפרה לי בחזרה על מקרה אמפתיה נוסף שהיה לה עם הפיצי שלה. שגם המצב ההוא מקסים ומשמח - אבל אני לא אקח לה את ההזדמנות לכתוב ולשתף כאן, אז היא בטח תעשה את זה בהמשך היום. ואיך את מרגישה היום אור? האם נשמרה הרגשת החגיגה או שאירועי היום כבר השכיחו אותה? יום נעים לכולנו,
מ ת ק ר ב ת
New member
הצעה לסדר היום
עמוסה ומתה מעייפות ואין לי כוח כרגע להתייחס לגופו של עניין אבל צורם לי מאוד שכותבים כאן שמות של אנשים ומתייחסים לדוגמאות שהיו במפגש ששייכים לאנשים אחרים. לדעתי זה פוגע בפרטיות של אנשים ובכל זאת זה אינטרנט כאן ולא פורום סגור.
עמוסה ומתה מעייפות ואין לי כוח כרגע להתייחס לגופו של עניין אבל צורם לי מאוד שכותבים כאן שמות של אנשים ומתייחסים לדוגמאות שהיו במפגש ששייכים לאנשים אחרים. לדעתי זה פוגע בפרטיות של אנשים ובכל זאת זה אינטרנט כאן ולא פורום סגור.
פרטיות
אז מה שחשוב לך כרגע, זה לוודא שאנחנו שומרים על הפרטיות של אנשים וערים לכך? אני שותפה מאוד לתחושתך, ותודה שהערת את תשומת לב כולנו לכך. רוצה להציע - 1. שלא נזכיר שמות של אנשים שלא נמצאים כאן, ואם אנחנו רוצות לדבר על מקרה ספציפי, אז לתאר את המקרה ולא את האדם. 2. לגבי הפרטיות של כל אחד ואחת מהכותבות בפורום זו כבר בחירה אישית אם לחתום בשמה המלא או לא. האם זה מקובל עליכן/ם? סופשבוע נעים,
אז מה שחשוב לך כרגע, זה לוודא שאנחנו שומרים על הפרטיות של אנשים וערים לכך? אני שותפה מאוד לתחושתך, ותודה שהערת את תשומת לב כולנו לכך. רוצה להציע - 1. שלא נזכיר שמות של אנשים שלא נמצאים כאן, ואם אנחנו רוצות לדבר על מקרה ספציפי, אז לתאר את המקרה ולא את האדם. 2. לגבי הפרטיות של כל אחד ואחת מהכותבות בפורום זו כבר בחירה אישית אם לחתום בשמה המלא או לא. האם זה מקובל עליכן/ם? סופשבוע נעים,
לא הולך לי../images/Emo4.gif
שלום לכולם!! מאוד מרגש לשמוע על הצלחות של אחרים. המפגש האחרון עשה לי מאוד טוב, היתה התייחסות לתכנים שמאוד חשובים לי, ובכלל היה מאוד מרתק. גם אני כמו ענבר, נשארת עם איזו שהיא תחושה של נושא לא סגור... אני חושבת שכדאי יהיה לחזור לזה במפגש הבא. לגבי נסיונותי האישיים, הם לא ממש מוצלחים. ההליך של שאלות אמפתיות שגורמות לילד לוותר או להפתח, הוא עדיין בגדר "קסם" עבורי. כאשר אני שואלת את השאלות האמפתיות, אני נענית בהסכמה אך אין את הקסם, הם לא נרגעים... דוגמה מהבוקר: אחד הילדים קם בוכה (זה קורה לו הרבה, כי הוא בלחץ שמא כבר הלכתי לעבודה והוא החמיץ אותי). שאלתי אותו (בערך) "אתה בוכה כי חשבת שכבר שהלכתי?", "אתה אוהב שאני נישארת איתך קצת בבוקר?", "זה נעים לך שאנחנו מבלים קצת בבוקר?". הוא הסכים איתי, אך לא ממש נרגע. אמרתי לו שאני עוד לו הולכת, אני אתארגן ואשב לידו קצת ואז אלך. הוא קיבל את הרעיון, ובאמת ישבתי איתו בסלון, הוא רצה להתפנק קצת, אבל כשכבר הייתי צריכה באמת ללכת, הוא התחיל עם בכי רב עוצמה מבקש שלא אלך ואשאר איתו. בתחושה שלי הוא "הבין" מכל השאלות האמפתיות, שאני אכן נישארת איתו. ואני לא מתכוונת לבעיה בהבנה, הוא הבין שאמרתי שאני עוד מעט אלך, אבל מכיוון שהבעתי כזו אמפתיה, נוצרה אצלו צפייה שאני ממש אשאר, וזה מה שהוא באמת רוצה. יכול להיות שלא על כל הילדים ה"קסם" הזה פועל? אולי מכיוון שהם יותר גדולים? אשמח לתגובות מרגיעות. יום טוב לכם
שלום לכולם!! מאוד מרגש לשמוע על הצלחות של אחרים. המפגש האחרון עשה לי מאוד טוב, היתה התייחסות לתכנים שמאוד חשובים לי, ובכלל היה מאוד מרתק. גם אני כמו ענבר, נשארת עם איזו שהיא תחושה של נושא לא סגור... אני חושבת שכדאי יהיה לחזור לזה במפגש הבא. לגבי נסיונותי האישיים, הם לא ממש מוצלחים. ההליך של שאלות אמפתיות שגורמות לילד לוותר או להפתח, הוא עדיין בגדר "קסם" עבורי. כאשר אני שואלת את השאלות האמפתיות, אני נענית בהסכמה אך אין את הקסם, הם לא נרגעים... דוגמה מהבוקר: אחד הילדים קם בוכה (זה קורה לו הרבה, כי הוא בלחץ שמא כבר הלכתי לעבודה והוא החמיץ אותי). שאלתי אותו (בערך) "אתה בוכה כי חשבת שכבר שהלכתי?", "אתה אוהב שאני נישארת איתך קצת בבוקר?", "זה נעים לך שאנחנו מבלים קצת בבוקר?". הוא הסכים איתי, אך לא ממש נרגע. אמרתי לו שאני עוד לו הולכת, אני אתארגן ואשב לידו קצת ואז אלך. הוא קיבל את הרעיון, ובאמת ישבתי איתו בסלון, הוא רצה להתפנק קצת, אבל כשכבר הייתי צריכה באמת ללכת, הוא התחיל עם בכי רב עוצמה מבקש שלא אלך ואשאר איתו. בתחושה שלי הוא "הבין" מכל השאלות האמפתיות, שאני אכן נישארת איתו. ואני לא מתכוונת לבעיה בהבנה, הוא הבין שאמרתי שאני עוד מעט אלך, אבל מכיוון שהבעתי כזו אמפתיה, נוצרה אצלו צפייה שאני ממש אשאר, וזה מה שהוא באמת רוצה. יכול להיות שלא על כל הילדים ה"קסם" הזה פועל? אולי מכיוון שהם יותר גדולים? אשמח לתגובות מרגיעות. יום טוב לכם
שמתי לב שכתבת משהו מאוד מעניין
בתוך השורות שכתבת - "זה קורה לו הרבה, כי הוא בלחץ שמא כבר הלכתי לעבודה והוא החמיץ אותי". למה אני כותבת מעניין, כי כמו שאני רואה את הדברים - אמפתיה היא אמצעי לחיבור והבנה. היא מתאימה לרגעים קטנים כמו זה שאור תיארה, ובעיקר היא מתאימה ליצירת יחסים עמוקים המבוססים על אמון והקשבה הדדית לצרכים. ברגע שקשר נניח בין אמא לילד (אבל בעצם כל קשר) מבוסס על הצרכים העמוקים ביותר של שניהם - הקשבה, הבנה הדדית, אכפתיות (הרבה מעבר לאהבה שבוודאי קיימת שם), והם מקדישים זמן ארוך בתוך וכחלק מהקשר להתקשרות אמפתית ביניהם, הרי שהמשפטים האמפתיים בחיי היום-יום יתקבלו יותר בקלות בצד השני. זאת אומרת, שהשאיפה העמוקה שלי היא להשתמש באמפתיה כדי להבין את הצד השני לעומק הדברים ולא רק ברגע הזה. ולמה ההקדמה הזאת? כי מתוך השורה שכתבת "הוא בלחץ שמא כבר הלכתי לעבודה" אני מניחה שמעבר לרגע ההוא, אולי הילד שלך מחזיק בתוכו פחד עמוק יותר שאת תלכי לעבודה והוא לא יראה אותך, וקשה לו להירגע מהפחד הזה. זה לא כמו ממתק שהוא נורא רוצה כרגע, זה משהו אחר הרבה יותר עמוק. במקרה של הממתק הצורך של הילד של אור הוא - הנאה וכיף. (כמו שאני רואה את זה). במקרה של הילד שלך הצורך הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי לדעתי - חיבור, קשר איתך, לוודא שאת שם, שתראי את המצוקה שלו. את יכולה לראות את ההבדל? ולכן המהלך האמפתי בנושא הזה הוא שונה, הרבה יותר עמוק וארוך עד שהילד יבין שבאמת את מתכוונת לזה. הייתי אומרת שבמקרה הזה, זה עניין לשמוע ממנו על הפחד הזה שתלכי לעבודה לפני שיראה אותך, להיות אמפתית לעניין הספציפי הזה, לשאול אותו באמפתיה אם הוא רוצה לסמוך על זה שאת לא תלכי כשהוא ישן? ולתת ביטוי לקושי שלו סביב הנושא הזה. ואולי אחר-כך גם למצוא פתרונות ביחד איתו שיקלו עליו את המצוקה. האם הצלחתי להסביר למה התכוונתי? מאוד יעזור לי לדעת ממך איך הדברים שלי הגיעו אלייך ומה את חושבת עליהם?
בתוך השורות שכתבת - "זה קורה לו הרבה, כי הוא בלחץ שמא כבר הלכתי לעבודה והוא החמיץ אותי". למה אני כותבת מעניין, כי כמו שאני רואה את הדברים - אמפתיה היא אמצעי לחיבור והבנה. היא מתאימה לרגעים קטנים כמו זה שאור תיארה, ובעיקר היא מתאימה ליצירת יחסים עמוקים המבוססים על אמון והקשבה הדדית לצרכים. ברגע שקשר נניח בין אמא לילד (אבל בעצם כל קשר) מבוסס על הצרכים העמוקים ביותר של שניהם - הקשבה, הבנה הדדית, אכפתיות (הרבה מעבר לאהבה שבוודאי קיימת שם), והם מקדישים זמן ארוך בתוך וכחלק מהקשר להתקשרות אמפתית ביניהם, הרי שהמשפטים האמפתיים בחיי היום-יום יתקבלו יותר בקלות בצד השני. זאת אומרת, שהשאיפה העמוקה שלי היא להשתמש באמפתיה כדי להבין את הצד השני לעומק הדברים ולא רק ברגע הזה. ולמה ההקדמה הזאת? כי מתוך השורה שכתבת "הוא בלחץ שמא כבר הלכתי לעבודה" אני מניחה שמעבר לרגע ההוא, אולי הילד שלך מחזיק בתוכו פחד עמוק יותר שאת תלכי לעבודה והוא לא יראה אותך, וקשה לו להירגע מהפחד הזה. זה לא כמו ממתק שהוא נורא רוצה כרגע, זה משהו אחר הרבה יותר עמוק. במקרה של הממתק הצורך של הילד של אור הוא - הנאה וכיף. (כמו שאני רואה את זה). במקרה של הילד שלך הצורך הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי לדעתי - חיבור, קשר איתך, לוודא שאת שם, שתראי את המצוקה שלו. את יכולה לראות את ההבדל? ולכן המהלך האמפתי בנושא הזה הוא שונה, הרבה יותר עמוק וארוך עד שהילד יבין שבאמת את מתכוונת לזה. הייתי אומרת שבמקרה הזה, זה עניין לשמוע ממנו על הפחד הזה שתלכי לעבודה לפני שיראה אותך, להיות אמפתית לעניין הספציפי הזה, לשאול אותו באמפתיה אם הוא רוצה לסמוך על זה שאת לא תלכי כשהוא ישן? ולתת ביטוי לקושי שלו סביב הנושא הזה. ואולי אחר-כך גם למצוא פתרונות ביחד איתו שיקלו עליו את המצוקה. האם הצלחתי להסביר למה התכוונתי? מאוד יעזור לי לדעת ממך איך הדברים שלי הגיעו אלייך ומה את חושבת עליהם?
כן, ובכל זאת...
אני מבינה שפרידה (כלשהי) היא עניין עמוק יותר מאכילת ממתק. ובכל זאת, גם יפעת נתנה באחד המפגשים דוגמה לכך שהילד שלה לא רצה להיפרד ממנה כשהגיעו לגן, ובאמצעות כמה משפטי שאלה אמפתיים הוא נפתח והסכים להיפרד ממנה. אצלי ה"קסם" הזה לא קורה. ביום שישי שעבר, היה עוד מקרה, הפעם עם התאום השני. הייתי צריכה לקחת אחד מהם לבדיקה, ואחיו לא רצה ללכת לגן "לבד", לדבריו. מאוד מאוד הבנתי אותו. הם מאוד רגילים להיות ביחד, ולהגיע לגן "לבד" זה מצב יוצא דופן שלא עובר בקלות. שאלתי אותו "אתה עצוב?" "אתה חושש ללכת לגן לבד?" "אתה רגיל שאחיך נמצא איתך בגן, ואתם משחקים יחד?" וכד' על כל השאלות הוא הסכים, והיה עצוב מאוד (היו לי אפילו מחשבות לוותר, ולקחת גם אותו איתי לבדיקה, אבל זה לא נראה לי נכון) לא הרגשתי שנוצר חיבור, הוא בכה ואמר שהוא לא רוצה ללכת "לבד". בסוף הוא ביקש שגם אחיו ילווה אותו לגן, והבטחנו לו שאחרי הבדיקה, נגיע לגן. בגן הפרידה היתה קשה, ורק ע"י פיתוי של אחת הגננות (שהוא יעזור לסדר ממתקים ליום ההולדת) הוא הסכים להיפרד. זו עוד דוגמה לכך שהתקשורת המקרבת לא מסייעת לי, אלא השיטות הרגילות (סוג של שיכנוע ומניפולציה). מה אני לא עושה נכון ? או, כמו ששאלתי, יתכן שעל הילדים שלי זה לא פועל??? תודה, לילי
אני מבינה שפרידה (כלשהי) היא עניין עמוק יותר מאכילת ממתק. ובכל זאת, גם יפעת נתנה באחד המפגשים דוגמה לכך שהילד שלה לא רצה להיפרד ממנה כשהגיעו לגן, ובאמצעות כמה משפטי שאלה אמפתיים הוא נפתח והסכים להיפרד ממנה. אצלי ה"קסם" הזה לא קורה. ביום שישי שעבר, היה עוד מקרה, הפעם עם התאום השני. הייתי צריכה לקחת אחד מהם לבדיקה, ואחיו לא רצה ללכת לגן "לבד", לדבריו. מאוד מאוד הבנתי אותו. הם מאוד רגילים להיות ביחד, ולהגיע לגן "לבד" זה מצב יוצא דופן שלא עובר בקלות. שאלתי אותו "אתה עצוב?" "אתה חושש ללכת לגן לבד?" "אתה רגיל שאחיך נמצא איתך בגן, ואתם משחקים יחד?" וכד' על כל השאלות הוא הסכים, והיה עצוב מאוד (היו לי אפילו מחשבות לוותר, ולקחת גם אותו איתי לבדיקה, אבל זה לא נראה לי נכון) לא הרגשתי שנוצר חיבור, הוא בכה ואמר שהוא לא רוצה ללכת "לבד". בסוף הוא ביקש שגם אחיו ילווה אותו לגן, והבטחנו לו שאחרי הבדיקה, נגיע לגן. בגן הפרידה היתה קשה, ורק ע"י פיתוי של אחת הגננות (שהוא יעזור לסדר ממתקים ליום ההולדת) הוא הסכים להיפרד. זו עוד דוגמה לכך שהתקשורת המקרבת לא מסייעת לי, אלא השיטות הרגילות (סוג של שיכנוע ומניפולציה). מה אני לא עושה נכון ? או, כמו ששאלתי, יתכן שעל הילדים שלי זה לא פועל??? תודה, לילי
לילי אני לא חושבת שזה ענין של פועל
או לא פועל. כל אדם זה אדם לגופו, גם אם הוא בגובה חצי מטר. כשאת אומרת "זה לא נראה לי נכון" למה את מתכוונת במונחים של צרכים? כלומר, על איזה צורך שלך זה היה עונה אם היית לוקחת אותו איתך, ואיזה נענה כשהשארת אותו בגן? וכנ"ל לגביו - אם אני מנסה לחשוב לרגע, זה לא רק שהיה לו קשה להיפרד ולהיות לבד בגן. היה כאן אלמנט נוסף - שהאח שלו "זכה" לזמן איכות איתך לבד והוא לא. ואולי על זה הוא הגיב כל-כך בקושי. ואולי לא ידע לזהות את זה וגם משפטי האמפתיה בעצם לא זיהו את העניין העמוק יותר. הרבה יותר מפרידה "סתם". מעבר לכך, בואי לא נשכח שיש במודל גם חלק שלם של ביטוי עצמי. ואם הגעת למסקנה שהצורך שלך כרגע חי בך יותר מהצורך שלו, אז יש גם את העניין הזה של לבטא את עצמך באופן מלא מולו (כולל רגש וצורך). יקירה, סיטואציות שנראות על פניו בדיוק אותו דבר - הן לא תמיד כאלו. תאומים זה לא קל, בטח שמעת את זה כבר פעם בהזדמנויות אחרות ואת חווה את זה על בשרך. ועכשיו עולה בי צורך לעודד ולהגיד לך באמת שאני מאוד מרגישה את הכמיהה הגדולה שלך לחולל שינוי בקשר בתוך המשפחה, ולבקש ממך סבלנות וגם אמון בתהליך. כי הוא לא קל אבל באמת שווה בגדול. ועכשיו אני אספר לך סיפור שארנינה מספרת אותו בערבי מבוא הרבה פעמים שפתאום מאוד מתקשר לי לכאן - לפני כמה שנים, אמא אחת השתתפה בקורס יסודות שארנינה העבירה. היה לה ילד שעמדו לזרוק אותו מבית-ספר, שהיה מעורב בקטטות ומרביץ לילדים האחרים. בתחילת הקורס היא שמעה על רעיון האמפתיה והחליטה באותו רגע החלטה בינה לבין עצמה - בכל תקשורת שלה עם הבן שלה יהיו אך ורק משפטי אמפתיה ואם לא תוכל להיות אמפתית אליו - היא לא תדבר בכלל. ככה היה במשך כמה שבועות. והיא דיווחה משבוע לשבוע על מצב ההתקדמות ואמרה שהכל אותו דבר בינתיים. לקראת סיום הקורס היא הגיעה לאחד המפגשים וסיפרה ככה - שבאותו יום היא הגיעה לקחת אותו מבית-הספר, הוא נכנס אל המכונית ושאל אותה: "אמא,.... את עצובה?" כלומר, הוא הפנים אחרי שבועות בודדים את רעיון האמפתיה והצליח בעצמו להוציא משפט אמפתי אליה. שזה כשלעצמו מדהים פשוט. ובהמשך, עד כמה שהבנתי גם חלו שינויים מרחיקי לכת בהתנהגות שלו בבית-הספר. ויש עוד המון דוגמאות, אני אשמח לשתף אותך ואת כולם בהן אם זה מעניין אתכן. ואולי גם מעודד קצת.
או לא פועל. כל אדם זה אדם לגופו, גם אם הוא בגובה חצי מטר. כשאת אומרת "זה לא נראה לי נכון" למה את מתכוונת במונחים של צרכים? כלומר, על איזה צורך שלך זה היה עונה אם היית לוקחת אותו איתך, ואיזה נענה כשהשארת אותו בגן? וכנ"ל לגביו - אם אני מנסה לחשוב לרגע, זה לא רק שהיה לו קשה להיפרד ולהיות לבד בגן. היה כאן אלמנט נוסף - שהאח שלו "זכה" לזמן איכות איתך לבד והוא לא. ואולי על זה הוא הגיב כל-כך בקושי. ואולי לא ידע לזהות את זה וגם משפטי האמפתיה בעצם לא זיהו את העניין העמוק יותר. הרבה יותר מפרידה "סתם". מעבר לכך, בואי לא נשכח שיש במודל גם חלק שלם של ביטוי עצמי. ואם הגעת למסקנה שהצורך שלך כרגע חי בך יותר מהצורך שלו, אז יש גם את העניין הזה של לבטא את עצמך באופן מלא מולו (כולל רגש וצורך). יקירה, סיטואציות שנראות על פניו בדיוק אותו דבר - הן לא תמיד כאלו. תאומים זה לא קל, בטח שמעת את זה כבר פעם בהזדמנויות אחרות ואת חווה את זה על בשרך. ועכשיו עולה בי צורך לעודד ולהגיד לך באמת שאני מאוד מרגישה את הכמיהה הגדולה שלך לחולל שינוי בקשר בתוך המשפחה, ולבקש ממך סבלנות וגם אמון בתהליך. כי הוא לא קל אבל באמת שווה בגדול. ועכשיו אני אספר לך סיפור שארנינה מספרת אותו בערבי מבוא הרבה פעמים שפתאום מאוד מתקשר לי לכאן - לפני כמה שנים, אמא אחת השתתפה בקורס יסודות שארנינה העבירה. היה לה ילד שעמדו לזרוק אותו מבית-ספר, שהיה מעורב בקטטות ומרביץ לילדים האחרים. בתחילת הקורס היא שמעה על רעיון האמפתיה והחליטה באותו רגע החלטה בינה לבין עצמה - בכל תקשורת שלה עם הבן שלה יהיו אך ורק משפטי אמפתיה ואם לא תוכל להיות אמפתית אליו - היא לא תדבר בכלל. ככה היה במשך כמה שבועות. והיא דיווחה משבוע לשבוע על מצב ההתקדמות ואמרה שהכל אותו דבר בינתיים. לקראת סיום הקורס היא הגיעה לאחד המפגשים וסיפרה ככה - שבאותו יום היא הגיעה לקחת אותו מבית-הספר, הוא נכנס אל המכונית ושאל אותה: "אמא,.... את עצובה?" כלומר, הוא הפנים אחרי שבועות בודדים את רעיון האמפתיה והצליח בעצמו להוציא משפט אמפתי אליה. שזה כשלעצמו מדהים פשוט. ובהמשך, עד כמה שהבנתי גם חלו שינויים מרחיקי לכת בהתנהגות שלו בבית-הספר. ויש עוד המון דוגמאות, אני אשמח לשתף אותך ואת כולם בהן אם זה מעניין אתכן. ואולי גם מעודד קצת.
מ ת ק ר ב ת
New member
אולי
שווה לתפוס אותו לשיחה על הנושא לא בשעות הבוקר אלא בשעה שיש לך זמן לדבר איתו בנחת ולגלות מאיפה באים הפחדים האלה ומה אפשר לעשות בשביל לעזור לו איתם. ומה עושים עם הלחץ הזה שלו מזה שאת עלולה לצאת לעבודה לפני שהוא מתעורר. זה באמת קורה לפעמים? אולי אפשר לחשוב על פתרון שיעזור לו להתמודד עם זה. (לברר מה קשה לו עם זה - זה שהוא לא יודע אם תהיי שם, זה שאת לא שם כשהוא מתעורר כלומר בעצם מה הצורך שלו ואז לחשוב על פתרון שיספק את הצורך הזה.) אמפתיה זה לא קסם שפותר בעיות. זה עוזר להתקרב. אבל לבעיות - צריך למצוא פתרון בכל מקרה... ובשפה של תקשורת מקרבת - בעיה היא אולי צורך שלא מתמלא. ופתרון - מציאת דרך לספק את הצורך הזה ?!?!?!?
שווה לתפוס אותו לשיחה על הנושא לא בשעות הבוקר אלא בשעה שיש לך זמן לדבר איתו בנחת ולגלות מאיפה באים הפחדים האלה ומה אפשר לעשות בשביל לעזור לו איתם. ומה עושים עם הלחץ הזה שלו מזה שאת עלולה לצאת לעבודה לפני שהוא מתעורר. זה באמת קורה לפעמים? אולי אפשר לחשוב על פתרון שיעזור לו להתמודד עם זה. (לברר מה קשה לו עם זה - זה שהוא לא יודע אם תהיי שם, זה שאת לא שם כשהוא מתעורר כלומר בעצם מה הצורך שלו ואז לחשוב על פתרון שיספק את הצורך הזה.) אמפתיה זה לא קסם שפותר בעיות. זה עוזר להתקרב. אבל לבעיות - צריך למצוא פתרון בכל מקרה... ובשפה של תקשורת מקרבת - בעיה היא אולי צורך שלא מתמלא. ופתרון - מציאת דרך לספק את הצורך הזה ?!?!?!?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.