דו"ח מצב
אני מרימה את הראש רגע לדווח משדה הקרב: ימים קשים וצפופים. המלחמה בדיכאון מתישה אותי מאוד, אבל תנאי שביתת הנשק סבירים: יום כן יום לא, לפעמים בקרים (נו, צהריימים) נושמים וערבים חנוקים, לפעמים ההפך. בין לבין נעשים צעדים ממשיים לשינוי, אמנם קצת מעמדת תבוסה, אבל צעדים (אחרי תקופה ארוכה של עמידה נדהמת במקום, איך הגעתי לשם וכמה חשוך יכול להיות, לעזאזל). אני מתגעגעת לעצמי, ובו בזמן מבינה בבשר שעצמי לא מתכוונת לחזור כשהיתה. צריך לשטוף רצפה לכבוד עצמי החדשה, אבל אין לי כוח. מקסימום טאטוא. בינתיים. מצד שני, השעות הטובות טובות מאוד, מצחיקות, מוארות, מחובקות (הייתי בהופעה יפה של ארקדי דוכין. בגרביים. פעם אספר למה. בכל מקרה, זה היה מצחיק וביזארי והולם להפליא את הימים האלה). בעוד חודשיים אני בת 38. איך זה קשור אלי לעזאזל? לא יודעת. אני קוראת אתכם, מדברת איתכם בראש, לא מוצאת כוח לענות. אני מייחלת למישור, אבל לא מסכימה יותר למישורים נמוכים דלילי אוויר. גלופ גלופ צוללת חזרה