בוקר אור ../images/Emo39.gif
דיברת על שיוויון היום והלילה וזה הזכיר לי את השיר הנפלא הזה...
הם סובבים אותה
, שבעת כוכבי הלכת
אך היא
בוערת אל חיוורון פניו
. והוא רחוק כל כך
, בשמי כדור
הארץ, אבל נכסף אליה לאש זהב
. צל ה
אל פני ה
נמשך. תמיד בין יום ובין לילה, נוגעים שם למעלה
, וזה לא די לו
, לא די לה
- רק לרגע והלאה
. וכך כל יום, שנים אין ספור, הוא מת באורה
, היא באורו
. שקיעת זריחה ורודה
, אהבה אבודה
. לא פעם בייאושם
הם מחשיכים לרגע, ליקוי
וליקוי חמה
. אך במרדף הזה
הם מאירי
שמיים, שבויים במסלולם
בלי נחמה
. צל ה
אל פני ה
נמשך. תמיד בין יום ובין לילה, נוגעים שם למעלה
, וזה לא די לו
, לא די לה
- רק לרגע והלאה
. וכך כל יום, שנים אין ספור, הוא מת באורה
, היא באורו
. שקיעת זריחה ורודה
, אהבה אבודה
. אגדת ה
וה
ביצוע: ריטה ואתניקס מילים: אהוד מנור לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי האמת שהשיר הזה מתקשר עבורי גם לזמן איכות הזה ששאלת עליו... מסכנים, במקום להשקיע בעצמם הם סובבים יומם וליל בשביל להאיר לנו את הדרך... (קמתי במצב רוח פואטמי משהו
) ואני... אני תמיד נתתי יותר מעצמי לכולם, הזמן שלי, הדאגות שלי, המעשים, כמעט תמיד הופנו לרווחת אחרים ולי לא נשאר זמן לעצמי. אז התחלתי להתגלגל במדרונות העצומים ולא עצרתי שנייה לראות כמה זה נוראי עבורי (גם אם הייתי עוצרת, קרוב לוודאי שעדיין הייתי ממשיכה באותה דרך)... לאחרונה אני גאה לספר שאני מתחילה לקחת קצת יותר לעצמי, במיוחד ממני אני מתחילה להקדיש זמן גם לדברים ש
אני אוהבת לעשות ומנסה בכל כוחי להימנע ממקומות שידרשו ממני לעשות דברים שלא מתאימים לי סוף סוף לוקחת שליטה אמיתי על החיים שלי ונמנעת מלהיכנס בעיוורון מוחלט במערבולות של אחרים אני מנסה לתת לעצמי כל יום זמן לעשות משהו אהוב, משהו מועיל, משהו שאני אחר כך יכולה לחייך עוד חיוך אמיתי בזכותו... אתמול לדוגמא: הייתי כל היום בריצות מטורפות בין דברים שחייבת כמו עבודה לבין דברים שצריכה כמו קניות וביקורים של אנשים... חזרתי הביתה גמורה ועוד אחרי כל הפקקים והנסיעות למרות שבאמת הייתי סחוטה מעייפות, גררתי את עצמי בכוחות אחרונים כמעט ובית של אחי וגיסתי כדי לבקר את הילדים לפני שהם נרדמים... אחיינית שלי התינוקת (5 חודשים מחר
) נרדמה דקה לפני שהגעתי ואחיין שלי נפל לתרדמת 10 דקות אחרי שהגעתי (מסכנוני הוא חיכה לי ולקח לי זמן
)... אבל היה שווה את זה, כיוון שאיך שבאתי, הוא רץ אליי ונתן לי את החיבוק שחיכיתי לו כבר 10 ימים והנשיקה ששמורה לי (הייתי חולה אז לא רציתי להתקרב אליהם כדי שלא ידבקו) וישר התחלנו לשחק באיזה לגו שקניתי לו כשהיה עוד קטן והוא סיפר כמה הוא נהנה לשחק בו... חימם לי את הלב ופשוט מילא אותי חיוכים
מהרגע שאני רואה את המקסימים האלו אני פשוט לא מצליחה (ולא רוצה) להפסיק לחייך ולצחוק... הם פשוט נותנים לי שלווה וכוחות ובדיוק בגלל זה ידעתי שאסור לי לוותר על לראות אותם אפילו אם הם ירדמו מה שכמובן קרה
קיצקץ... אני שמחה שבין כל הבלאגן והעומס של אתמול, בכל זאת מצאתי לי זמן להשקיע בעצמי ואפילו אם זה שעתיים בלבד מאוחר בערב ואחר כך גם אפשרתי לעצמי להגיד לילה טוב וללכת לישון מוקדם (הכל יחסי כמובן) למרות שהיו אנשים שהיו צריכים אותתי ובכל זמן אחר לפני כמה שבועות/חודשים הייתי נשארת למרות העייפות ולמרות שצריכה לקום ב6 ולהתחיל עוד יום עמוס ביותר... אני גאה בעצמי שהלכתי לישון למרות הקולות האלו בראש שאמרו לי להישאר לעזור לאחרים (ובאופן אירוני בד בבד, אותם קולות תמיד אמרו לי לשכוח את עצמי). לחברים אני תמיד מפנה זמן כי אני יודעת שהחברות איתם משאירה אותי שפוייה בכל הבלאגנים שסביב והמשפחה אצלי זה מעל הכל
ללא עוררין כך שלבלות איתם אני תמיד מקפידה כי שוב, זה עושה לי טוב, אז למה לא? שרק יהיה לנו טוב
חושבת על זה. איך כל אחד בטבע דואג למקום שלו, לזמן שלו, לתנאים שיאפשרו לו לשרוד ולחיות בנעימות (קן של ציפור זה לא נראה לי אידאלי עם פחד גבהים, אבל הן כבר שנים בקטע - אז כנראה שטוב להן). עד כמה אנחנו דואגים ל"נעים" שלנו? לזמן שלנו (באיזון בין עבודה-משפחה, באיזון בין החבר הקבוע-חברות ועוד...), לאיכות של זמן הפנאי שלנו?
