צריך לזכור כמה דברים.
אני מסכים עם אלה שאמרו שעצם המחשבה מעידה על תשומת לב ורגישות. רק להזהר לא לגלוש להססנות וחוסר בטחון. זכור תמיד כמה דברים. האחד, ילדים (בכל גיל) יודעים ומבינים הרבה הרבה הרבה יותר ממה שההורים שלהם (או אנשים אחרים) חושבים. אפשר לסמוך על זה. דבר איתם כמו שהיית מדבר איתי. אל תדאג. זה שהם לא יודעים או לא מסוגלים להסביר לך את תובנותיהם בצירוף דו"ח בשלושה עותקים - לא אומר שהם לא יודעים או לא מבינים. זה רק אומר שהם עוד לא אימצו לעצמם את התפיסות והכללים של עולם המבוגרים שנקבעו על ידי מבוגרים וכמעט תמיד עבור המבוגרים. השני, ילדים ותינוקות הם בני אדם כמוך וכמוני (טוב, אני לא דוגמא כי אני לא בן-אדם. שאל את גרושתי - היא תאשר). אין צורך להתייחס אליהם בביטול. הבעיה שהם לא מסוגלים "לדחוף" את עצמם ולדבר עבור עצמם. לכן עלינו לייצג אותם ואת רצונותיהם. החלק הקשה הוא לייצג אותם בעיקר בפני עצמנו שזה לפעמים להתווכח עם עצמנו. פעם לדבר עם עצמנו בשמנו ופעם לדבר עם עצמנו בשמם ולהבין את עמדתם גם אם לא קיימו אתך ישיבת הנהלה. השלישי, מותר להם לאהוב דברים שונים מאיתנו, לשנוא דברים שונים מאיתנו, להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להרגיש אחרת מאיתנו וזה לגיטימי ואפילו ברוך. הם לא צריכים להיות עותק שלנו או סניף שלנו (אנחנו לא כאלה מוצלחים. בעצם אתה אולי כן, אני לא). הרביעי, שינויים מפחידים ומרתיעים אותם. שיגרה מעניקה להם ביטחון ורוגע. החמישי, פשטות (דברים פשוטים ואמירות פשוטות), בהירות ועיקביות מסייעים להם להבין דברים ולהבין אותנו - ההורים. השישי, אל תדאג, אתה תעשה הרבה שגיאות. לא צריך להיבהל. כל ההורים עושים שגיאות (לא כולל את גרושתי. היא אף פעם לא שגתה. שאל אותה - היא תאשר. גם אבא שלי לא שגה מעולם וגם הוא יאשר). החשוב הוא להכיר בשגיאות (לפחות לאחר מעשה) ולא לחזור עליהן. אולי לא תמיד צריך להתנצל בכלי התקשורת (למרות שמדי פעם התנצלות עוד לא הזיקה) אבל בהחלט להודות בטעות. זה לא גורע מכבודך. הרבה מזל והצלחה