בוקר טוב
קראתי את ההתכתבויות שלכם מהשבוע האחרון וליבי נחמץ. כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה כעס וצער. ואני מסוגלת להבין מאיפה כל הרגשות האלה באים. נו, בטח. גם כשיש ריבים וויכוחים, זו דרך מבורכת לדעתי לשחרר קצת אגרסיות. גם אני לפעמים מוצאת את עצמי מתווכחת בשביל הפורקן... התחלתי לעבוד בעבודה חדשה. אני מאוד עייפה, כי השעות שלי טרם הסתדרו, ואני מבלה הרבה שעות מול המחשב במהלך היום בעבודה, אבל לא מספיקה להגיב כאן. עכשיו יש לי מין חלון קטן של הזדמנויות לספר לכם כל מיני. בערבים אני חוזרת הביתה ממוטטת, נכנסת לרשת מורידה מיילים, קוראת אתכם, אבל עייפה מידי בשביל להשתלב. היתה אזכרה של שנה לאחותי. 25 אנשים הגיעו. ספרתי במיוחד בשביל הסטטיסטיקות של אמא. אחר כך הלכנו לבית של ההורים. ישבנו "הצעירים" בגילם וברוחם בצד השני של חדר האורחים וסיפרנו מלא סיפורים עליה. על איך שהיתה ומה עשתה וכמה אהבה וצחוקים היה בה. ישבנו שעתיים ונחנקנו מרוב צחוק. זה היה פשוט קטע ענק. חגגנו את החיים שלה. קראתי מה ליאת כתבה על השלושים של שי. שבמקום לחגוג את חייו, הם בכו את לכתו. ליאתוש, תני לעצמך זמן, גם לחגוג את חייו תחגגי, אני אומרת לך, זה עניין של זמן. אשכרה ככה. עכשיו אני "מבינה". או יותר נכון-יותר מבינה. לא בכיתי בכלל באזכרה. רק אמא בכתה ואחותי השניה קצת דמעה, ואחי היה קצת המון, ואבא, כרגיל, כמו תמיד, מביא אתה בהדחקות, אטום בכל פעם שעולה לקבר שלה. לא מרשה לעצמו להתפרק. אני עוד פעם חולמת הרבה, עליה אבל לא אותה. שאנחנו נוסעים כל המשפחה ומחפשים אחריה. ושלא מוצאים. אמא חלמה שאחותי חוזרת. שהיא עלתה לשמיים ועשו לה ראיון ואמרו לה שטעו, שהתבלבלו. אז החזירו אותה בחזרה לכאן. ואחותי חזרה, וחיבקה חזק את אמא ונישקה אותה בקולניות וביקשה שתביא לה חולצה חמה, כי נורא קר לה. היום בבוקר אמא התקשרה אליי וסיפרה לי על החלום. אני חולמת שאין אותה אבל מחפשים, אמא חולמת שהיא חוזרת. יש לי ימים לא קלים בכלל, גם לחץ של עבודה חדשה ולכי תוכיחי את עצמך, הכל מחדש, תראי להם מה את שווה, ומצד שני, לפעמים, לדקות ארוכות אני נופלת לשם. יושבת עם כוס קפה ליד השולחן ובוהה וחושבת, נו, מה קורה איתה, תגידו לי, איפה היא עכשיו, מה עושים לה, היא כבר מלאך? כנפיים היא קיבלה? היא רואה אותנו כאן יושבים ומתגעגעים אליה? ובאזכרה של השנה, היא הביטה בנו בכלל? או שבאמת זה רק גוף שמפסיק לפעול ואז קוברים אותו אליבא דחוקי מיחזור קוסמיים? והנשמה שלה, מסתובבת איפשהו? היא קוראת אותי כותבת אותה? ככה שואלת, עשרות פעמים ביום, היא ברקע של כל הפעולות שלי. סוג של התמודדות. לפעמים אני חושבת מה היה נגיד עוד עשר שנים, איך זה יראה. בינתיים אני בסדר. באמת. דברים מתחילים להתסדר להם. עבודה, בית, מבלה עם חברות. אבל לפעמים אני נקרעת. שבוע שעבר נפגשתי עם חברה, דיברנו על זה ששתינו לא מצליחות להחזיק בקשר ארוך טווח עם בחורים. שאחרי שלושה-ארבעה חודשים זה נגמר לנו. אז היא אמרה, שכל אחד משלם משהו. אמרה "תראי אותך, עבודה חדש ומגניבה, בריאות ומשפחה, חברות וחברים, נהנית מבלה. לא הכל יכול להיות מושלם. אז אין בנזוג. קורה". אז אני, בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה "תשמעי, אני את המחיר שלי כבר שילמתי. נענשתי מספיק. אחותי מתה". ופתאום אני מסתכלת על החברה שלי, והפנים שלה לבנים. הציניות שלי עשתה לי עוד פעם גול עצמי... אני חייכתי אליה ואמרתי, "נו, די, מותר לי להיות צינית, אני אחות שכולה. זכות מנדטורית". ולפעמים אני חושבת שהיא צודקת, החברה שלי, לא הכל יכול להיות מושלם. ולפעמים אני חושבת שגם אני צודקת. כי נענשתי מספיק. מוות לא צפוי, לא טבעי, מוות של בחורה בת 21 זה לא צודק. זה לא בסדר. זה עונש. אבל גם עם עונשים לומדים לחיות. כי ככה זה. אני מחבקת את כולכם חיבוק ארוך ארוך, שולחת נשיקות מלא מלא, וממשיכה לעבוד. שלכם, בובי.
קראתי את ההתכתבויות שלכם מהשבוע האחרון וליבי נחמץ. כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה כעס וצער. ואני מסוגלת להבין מאיפה כל הרגשות האלה באים. נו, בטח. גם כשיש ריבים וויכוחים, זו דרך מבורכת לדעתי לשחרר קצת אגרסיות. גם אני לפעמים מוצאת את עצמי מתווכחת בשביל הפורקן... התחלתי לעבוד בעבודה חדשה. אני מאוד עייפה, כי השעות שלי טרם הסתדרו, ואני מבלה הרבה שעות מול המחשב במהלך היום בעבודה, אבל לא מספיקה להגיב כאן. עכשיו יש לי מין חלון קטן של הזדמנויות לספר לכם כל מיני. בערבים אני חוזרת הביתה ממוטטת, נכנסת לרשת מורידה מיילים, קוראת אתכם, אבל עייפה מידי בשביל להשתלב. היתה אזכרה של שנה לאחותי. 25 אנשים הגיעו. ספרתי במיוחד בשביל הסטטיסטיקות של אמא. אחר כך הלכנו לבית של ההורים. ישבנו "הצעירים" בגילם וברוחם בצד השני של חדר האורחים וסיפרנו מלא סיפורים עליה. על איך שהיתה ומה עשתה וכמה אהבה וצחוקים היה בה. ישבנו שעתיים ונחנקנו מרוב צחוק. זה היה פשוט קטע ענק. חגגנו את החיים שלה. קראתי מה ליאת כתבה על השלושים של שי. שבמקום לחגוג את חייו, הם בכו את לכתו. ליאתוש, תני לעצמך זמן, גם לחגוג את חייו תחגגי, אני אומרת לך, זה עניין של זמן. אשכרה ככה. עכשיו אני "מבינה". או יותר נכון-יותר מבינה. לא בכיתי בכלל באזכרה. רק אמא בכתה ואחותי השניה קצת דמעה, ואחי היה קצת המון, ואבא, כרגיל, כמו תמיד, מביא אתה בהדחקות, אטום בכל פעם שעולה לקבר שלה. לא מרשה לעצמו להתפרק. אני עוד פעם חולמת הרבה, עליה אבל לא אותה. שאנחנו נוסעים כל המשפחה ומחפשים אחריה. ושלא מוצאים. אמא חלמה שאחותי חוזרת. שהיא עלתה לשמיים ועשו לה ראיון ואמרו לה שטעו, שהתבלבלו. אז החזירו אותה בחזרה לכאן. ואחותי חזרה, וחיבקה חזק את אמא ונישקה אותה בקולניות וביקשה שתביא לה חולצה חמה, כי נורא קר לה. היום בבוקר אמא התקשרה אליי וסיפרה לי על החלום. אני חולמת שאין אותה אבל מחפשים, אמא חולמת שהיא חוזרת. יש לי ימים לא קלים בכלל, גם לחץ של עבודה חדשה ולכי תוכיחי את עצמך, הכל מחדש, תראי להם מה את שווה, ומצד שני, לפעמים, לדקות ארוכות אני נופלת לשם. יושבת עם כוס קפה ליד השולחן ובוהה וחושבת, נו, מה קורה איתה, תגידו לי, איפה היא עכשיו, מה עושים לה, היא כבר מלאך? כנפיים היא קיבלה? היא רואה אותנו כאן יושבים ומתגעגעים אליה? ובאזכרה של השנה, היא הביטה בנו בכלל? או שבאמת זה רק גוף שמפסיק לפעול ואז קוברים אותו אליבא דחוקי מיחזור קוסמיים? והנשמה שלה, מסתובבת איפשהו? היא קוראת אותי כותבת אותה? ככה שואלת, עשרות פעמים ביום, היא ברקע של כל הפעולות שלי. סוג של התמודדות. לפעמים אני חושבת מה היה נגיד עוד עשר שנים, איך זה יראה. בינתיים אני בסדר. באמת. דברים מתחילים להתסדר להם. עבודה, בית, מבלה עם חברות. אבל לפעמים אני נקרעת. שבוע שעבר נפגשתי עם חברה, דיברנו על זה ששתינו לא מצליחות להחזיק בקשר ארוך טווח עם בחורים. שאחרי שלושה-ארבעה חודשים זה נגמר לנו. אז היא אמרה, שכל אחד משלם משהו. אמרה "תראי אותך, עבודה חדש ומגניבה, בריאות ומשפחה, חברות וחברים, נהנית מבלה. לא הכל יכול להיות מושלם. אז אין בנזוג. קורה". אז אני, בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה "תשמעי, אני את המחיר שלי כבר שילמתי. נענשתי מספיק. אחותי מתה". ופתאום אני מסתכלת על החברה שלי, והפנים שלה לבנים. הציניות שלי עשתה לי עוד פעם גול עצמי... אני חייכתי אליה ואמרתי, "נו, די, מותר לי להיות צינית, אני אחות שכולה. זכות מנדטורית". ולפעמים אני חושבת שהיא צודקת, החברה שלי, לא הכל יכול להיות מושלם. ולפעמים אני חושבת שגם אני צודקת. כי נענשתי מספיק. מוות לא צפוי, לא טבעי, מוות של בחורה בת 21 זה לא צודק. זה לא בסדר. זה עונש. אבל גם עם עונשים לומדים לחיות. כי ככה זה. אני מחבקת את כולכם חיבוק ארוך ארוך, שולחת נשיקות מלא מלא, וממשיכה לעבוד. שלכם, בובי.
