בוקר טוב

[אלה ברקת]

בוקר טוב

אמרו לי שהזמן מקהה את הכאב. אבא נפטר לפני כשמונה חודשים. ערב חג שבועות. הכאב לי עובר... הוא רק מתעצם. החור שבלב נפער באותו הזמן ומאז הוא רק גדל ומיום ליום. אין הוא קטן. הוא רק גדל. חמותי שאיבדה את אמה כשהיתה בערך בת גילי - אני בת 29 - אומרת כי עד היום - חלפו כבר קרוב לשלושים שנה - היא חושבת עליה בכל יום. אני לא יכולה להתמודד עם הכאב היומיומי הזה. הכאב שמנקר בתוכי כל רגע מרגעי היום. אפילו בעתות שמחה פתאום הוא מופיע ומפלח את הלב. לא נמחה וגם לא לשעה קלה. איך מתמודדים עם זה ? לפעמים אני מרגישה שאני כבר "ילדה גדולה" אני בת 29 למען השם. אני צריכה להתמודד עם זה טוב יותר. נכון אבא שלי נפטר. אבא שלי שהיה הפסיכולוג שלי, החבר שלי, האהבה שלי. אבל אני כבר גדולה ואני לא צריכה כל הזמן לדבר עליו, להתגעגע אליו, לחשוב עליו, להתייסר כל כך. אני צריכה להבין ולהשלים כי אין מה לעשות. אלו החיים ואני גדולה. אני צריכה להבין את החיים. אבל אני לא מבינה את החיים. אני לא מצליחה להבין את ההוא שיושב שם למעלה וקוטע חיים של אדם בגיל 56. אדם שסבל כל כך הרבה לאורך חייו. מכות, מחלות כל כך הרבה דברים נוראיים ועד שסופסוף הגיע קצת למנוחה והנחלה בה הכל נעים ויפה ההוא שם למעלה קוטע את הכל באכזריות שכזו. אין לי מילה לתאר את מה שאבא שלי חווה ואת מה שאנחנו חווינו אלא כאכזריות לשמה. רוע לב בלתי ברור ומובן. אני מרימה את ראשי מעלה וצורחת בזעם. ל מ ה ? למה לאלף עזאזל אני צריכה לחיות בלי אבא שלי! ל מ ה ? למה הבת שלי איבדה את הסבא המיוחד במינו שהיה לה כל כך מהר. למה היא לא תזכה לראות אותו כשהיא גדלה. הוא נפטר כשהיא היתה בת שנתיים וחצי. היא עדיין זוכרת אותו. אבל עוד כמה ? עוד זמן קצר והיא פשוט תשכח אותו. היא תדע שהיה לה סבא אבל זהו. לא יהיו לה זכרונות ממנו. כי היא פשוט צעירה מדי. אני רוצה לצרוח בקולי קולות. לשבור משהו. אני כועסת. כל כך כועסת. כועסת על ההוא שם למעלה שלקח ממני את היקר לי מכל. את אבא שלי. כועסת עליו שבגללו הייתי צריכה לסעוד את אבי שבוע ימים. לראות אותו סובל, מתענה, נעלם לנגד עיני. אני כועסת שהייתי צריכה לראות את האחיות המטומטמות בבי"ח תל השומר מתייחסות לאבי כאילו הוא סתם גוש בשר שעוד מעט יסתלק מכאן. אני עוד אכתוב על האחיות הארורות הללו. האחיות רעות הלב האלה שאלוהים יודע מי נ תן להן את הזכות והכבוד לטפל כביכול בחולים סופניים. אני רוצה כל כך הרבה להגיד ועוד אגיד. שלכם, אלה. מצטערת על הנימה הקשה של הדברים.

 

[acky007]

מצטערת???? מתנצלת???? למה????

תקראי את המענה שלי לחן... אלא שאני לא מאמין בקיומו של אל שיושב שם למעלה ומכתיב את קצב העניינים. אני איבדתי יותר מדי בשנים האחרונות, יותר מדי מכדי שאוכל להאמין שקיים משהו כזה שמכתיב וקובע. אני לא איוב - איוב היה אדם מאמין שהאל רצה לנסותו - אני לא מאמין, אז מה יש לנסות אצלי? לחזק את חוסר האמונה??? אבי נפטר ב-79 כשהיה בן 53 מהתקף לב, אשתי נפטרה ב-88, בת 34, מסרטן, בני נהרג לפני שנה בתאונת אימונים (התהפך עם הרכב בו נסע). אז מה עוד נותר לי לתת????????????? ומי ימנע ממני לכעוס ולרגוז ולא להתנצל??????????? לא, אני - וכל אחד מאיתנו - יכול לכעוס ולצעוק ולצרוח כאוות נפשי. אין לי כוונה להתנצל על כך... לפני 10 ימים "חגגנו" 22 שנה לפטירתו של אבי. כל אזכרה כזו הופכת ל"סיבוב הופעות" כשאנחנו נודדים מקבר לקבר כדי "לנצל" את העובדה שהגענו כבר לבית הקברות. ואני נגרר אחרי האחים שלי - נגרר, כי הקברים הללו אינם אומרים ואינם עושים לי דבר. אבן. אבן קרה ותו לא. והיום אני עולה שוב - יום השנה לבני... וכבר כתבתי היום יותר משכתבתי מאז אני בפורום הזה ולואי ולא הייתי.... שיהיה לכם רק טוב... אברהם.

 

[אלה ברקת]

אברהם.... לבי איתך

הרבה פעמים שאלתי את עצמי כאם כיצד זה לאבד ילד. אם אני כבחורה בוגרת מרגישה כמי שהאדמה נפלה מתחת רגליה ביום שאביה נפטר איך חלילה מרגישים אלו שאיבדו את ילדם. למען האמת גם אני איבדתי ילד. תינוק. ילדתי מוקדם - בשבוע 26 להריוני - ובני נפטר לאחר שלושה שבועות. אתמול בתכנית של דודו טופז ראיתי ילדה קטנה שנולדה במשקל של 300 גרם. לא הייתי מסוגלת לחייך לעברה ורק חשבתי על התינוק שלי שנולד במשקל 670 גרם ולא שרד. האמת? אפילו כעסתי עליה... לא שהיא אשמה כמובן. אבל אי אפשר להתווכח עם הרגשות. הבן שלי נפטר לפני שש שנים. שש וחצי שנים ליתר דיוק. אבל האבל על אבא כבד וקשה יותר וזה ברור לי. לבי איתך אברהם. אני מעריצה אותך על כך שאתה שורד ומאחלת לך את הכי טוב שיש. אלה.

 

[האח של נטע]

קצת על הזמן, וקצת על הכעס

סיפרתי לך כבר, שאבי נפטר לפני חמש שנים, מסרטן. הייתי בן 25. והזמן, מאז, כמו נשמע לחוקיותו של איינשטיין, אימץ לו בעיני מראה יחסי שכזה. הדקה היא כל כך ארוכה כשהיא כואבת. והשעה, והיום, והשבוע, והחודש, ושמונת החודשים, וחמש השנים... אלא שהזמן ממשיך לצעוד לו כהרגלו, ורק אני, אני הוא שמתייחס אליו אחרת. וגם אני, אני איני מבין את החיים או את המוות אינני חושב כי שאת "לא צריכה כל הזמן לדבר עליו, להתגעגע אליו..." כי צריכה את ודאי. אולי רצית לאמר "לא אמורה" ? ואם לכך התכוונת, אזי אני יכול לומר לך שאת אמורה גם אמורה, אם את צריכה. ואין שופט, ואין דיין, ואין מי שיחזיק כנגדך את כאבך ואת געגועיך, את צרכיך. והזמן ? אצל אחד יקהה, אצל שני יחזק, ואצל שלישי לא יעשה דבר. שמונה חודשים הם תקופה קצרה מאוד, או ארוכה מאוד, תלוי בעיני המתבונן - ואת, הסתכלי עליהם רק בעיניך שלך, וקבלי אותם כהוויתם - שמונה חודשים שבהם דווקא התעצם כאבך ולא הוקהה. ואולי, אולי יהיה מזור לכך בחודשים שיבואו, ומי ייתן ויבואו לטובה. ולגבי הכעס. במותו של אבי, לא היה לי על מי לכעוס. לא היו רופאים רעים, ולא היו אחיות רעות, ולא היה "אשם". בתומי, וכנגד תפיסתי, מצאתי עצמי כועס על הכל ועל כולם. המוכר בתחנת הדלק, הקופאית בסופר, ההוא - שבמשחק גבר עלי, ההיא - שלא רצתה בי. כל כך הרבה כעס היה להוציא - ולא היה על מי. והסביבה כך ספגה את כעסיי, עד שנדמו. אז על תצטערי, כי בצדק את כועסת. כי כמו לכאוב, גם לכעוס מותר. ואם בחרת, בהיעדר כתובת טובה יותר, בהוא שם למעלה (שאינני מאמין כלל בקיומו) אז כתובת זו טובה ככל אחת אחרת. ומאחל לך, שיבוא היום, והכעס ישכך,ויפחת, ויידום. ואם יבוא מאוחר משקיווית, עדיין בוא יבוא. טל

 

[Adrien]

שלום טל...

קיבלת את ההודעות שלי?

 

[האח של נטע]

היי

קיבלתי, והשארתי לך הודעות טלפונית.

 

[Adrien]

באמת?

לא קיבלתי אף אחת מהן... הרבה זמן לא ראיתי אותך פה.. שמחה שחזרת

 

[אורי_ח]

יפה ואמיתי מה שכתבת, טל,

על הזמן ועל הכעס ומה שביניהם. והזמן כן עושה את שלו, בתנאי שעוזרים לו. אבל רק מעטים יודעים ומסוגלים לעזור לעצמם במצב פוסט טראומטי. לכן כל כך חשובה התייחסות הסביבה הקרובה - לא להניח לאיש גם אם הוא מראה פסדה של "הכל בסדר" ומצד שני לא להאיץ. פשוט להיות שם, קרוב, ערני וקשוב. אשרי האיש שידידי אמת לו, שאלה, כמאמר חכמים, נבחנים בעת צרה. אקי, אתך ביום השנה למות לירון בנך. מאמץ את ידך ולבבך

 

[BooBee]

כמה נכון

זה בדיוק מה שאני חושבת... חלק מהטיפול הפסיכולוגי שלי "עובד" על התחום הזה, של לתת לכל סקאלת הרגשות שלי מקום. שמותר לכעוס ומותר לבכות ומותר להיות עצובים ומותר להתעצבן ומותר לכאוב, בלי להרגיש צורך בלהתנצל, שאפילו שעברה יותר משנה, עדיין מותר לפעמים "להוריד טורים", להתכנס לתוך המיטה מתחת לשמיכה ולבכות עד שהריאות כבר לא יכולות לשאת את הרעד. אחרי שאחותי מתה לא בכיתי. חודש וחצי שעצרתי את הבכי שלי, פחדתי שהבכי שלי יגרום לתגובת שרשרת של איבוד שפיותי. אשכרה ככה. פחדתי שאם אני אתן לזה לגבור עליי, אשקע לתוך זה. לאט לאט למדתי לבכות עליה, להתאבל. להרשות לעצמי לוותר מפעם לפעם על מסיכת הליצן שהולכת עימי מאז שאני קטנה. שלפעמים גם לי, המצחיקונת, מותר לבכות.

 

[אחת מהצד]

תראי אלה

את שואלת איך מתמודדים עם זה. ואני מנסה לראות איך אני עונה לך ומשום מה לא יודעת מה לכתוב. עולם ומלואו התשובה על זה. קודם כל - זה תהליך. שאין בו קיצורי דרך. כן. זה אולי הדבר הכי חשוב שרציתי להגיד. תביני שעכשיו מתחיל תהליך. ואין זבנג וגמרנו. ואין לסגור ענין. ואין להפסיק ל.. ואין לחזור למה שהיה. ושזה לוקח הרבה זמן. לא נמדד בימים ובחודשים. ובסוף התהליך לא נגמר שום דבר. פשוט, לומדים לחיות עם החוסר הזה. ומגלים שיש חיים טובים גם אחרי. שיש אושר.. שיש חיים מלאים. לצד החוסר. ויכול להיות שבסוף תצליחי גם להבין יותר טוב מה חשוב לך בחיים ומה פחות. ולבחור יותר נכון ומתאים את הבחירות שאת עושה בחיים. אז זה מה שמחכה לך בסוף. ובהתחלה של הדרך. טוב. נו. ההתמודדות היא לפעמים לקום בבוקר ולעבור יום נורמלי. להיזכר בו פתאום.. ולהמשיך. לחשוב עליו לרגע..ולהמשיך. לקום בכל פעם שנופלים.. והכי חשוב זה בלי לכעוס על עצמך. בלי לחשוב שאת לא בסדר שאת ככה. בלי לשפוט את עצמך אם את מתמודדת עם זה טוב או לא. תמחקי את זה אלה. אין פה טוב או לא. תני לעצמך להרגיש את כל מה שמרגיש לך, בלי להרגיש לא בסדר עם זה. כמה שפחות תעצרי את עצמך ככה זה יעבור לך יותר קל. רוצה להגיד.. אם את כועסת - אז תכעסי. עד הסוף. ובקול רם. ובצעקות. ותתפוצצי. מותר לך! דברת על צריך? זה מה שצריך! ולא להתנהג לפי איך שנראה לך שמצפים ממך להתנהג. או איך שאת מצפה מעצמך להתנהג.. "ילדה גדולה". אמא.. תני לגיטימציה לכל הדברים שאת מרגישה. וקחי עזרה. אוזן קשבת. אוהבת. חמה. קרובה. מבינה. וגם עזרה מקצועית. זה חשוב. ותדברי.. תכתבי.. תוציאי.. כל מה שמתאים לך ועוזר לך לעבד את האובדן. ובטח שפה את יכולה לשפוך כל מה שבא לך. האוזניים שפה מבינות אותך טוב. קוראת מה שכתבת על אבא שלך ומתרגשת. איזו מתנה היתה לך 29 שנים. כמה אהבה. איזה מזל שהיה לך. יום טוב שיהיה לך אחת מהצד

 

[אלה ברקת]

תודה לך אחת מהצד

אכן זכיתי 28 שנים וקצת לחוות קשר עם אבא מיוחד במינו. אבא שבראש ובראשונה הוא חבר. לפני הכל הוא חבר ! חבר טוב, מבין, מקשיב, עוזר, מצחיק, נפלא. פשוט חבר שלא נאמר פסיכולוג. אומרים כי אלוהים לוקח את הטובים ביותר. זוכרת אני את עצמי מתבוננת בטלויזיה בהלוויות - שלצערנו לא חסרות במדינתנו - ותוהה ביני לבין עצמי למה תמיד אומרים על אלו שהולכים כי הם היו הטובים ביותר. אף פעם לא שלילי. תמיד חיוב. במקרה של אבא שלי זה אכן היה כך. הוא היה אדם מיוחד במינו. אדם שדלתו תמיד פתוחה בפני כל אחד - ואני לא אומרת זאת על דרך המליצה. חברים, שכנים, משפחה כולם היו תמיד באים לשבת בחברתו. להתייעץ איתו, לספר לו, או פשוט לבלות זמן בקרבת אדם חכם מן החיים. הריקנות להגיע לבית שלו ולראות את מקומו הקבוע ריק פשוט קורע את הלב. היום בבוקר הבת שלי - בת השלוש - הסתכלה על השמיים ואמרה לי כי אין גשם. יש עננים בשמיים ואין גשם. גם סבא בשמיים ושומר עלינו ובטח הוא יושב מעל הענן שלא ירטב מהגשם. היא כבר לא תזכור אותו עוד מעט... כמה חבל בשבילה. כשמעין שלי נולדה אבא שלי הכריח אותי לצלם אותה בוידאו כל תקופה לכמה דקות. פשוט הכריח אותי. הזכיר לי כל הזמן. לשמחתי כמעט כל הקלטת שלה מלווה בתמונות גם שלו. ברגעי משבר אני צופה בקלטת. אני לא רואה את מעין. אני רואה רק את אבא. נושמת אותו, שומעת אותו, מתגעגעת אליו. כמה שמחה אני שיש לי את המזכרת הזו. לראות את אבא כסבא מופלא ומיוחד במינו. אלה.