בשתי מילים- עבודה עצמית
קודם כל, מאוד פחדתי מהמצוקה ומהדיכאון וההתמודדות איתם. בזמן האחרון פשוט קיבלתי אותם. אני בטיפול פסיכולוגי וגם בקוד"א וגם המון שיחות עם אנשים. לאט לאט מתחילים לראות את האור... צריך פשוט להילחם. לדבר על המצוקות, לנתח אותן ולקחת כל יום בנשימה ארוכה. הדבר הכי חשוב שלומדים בקוד"א (רוב הדברים זה משהו שיודעים לבד אבל צריך שמישהו יזכיר לנו אותם...) זה להרפות. אז הרפיתי... קיבלתי את המצב כמות שהוא, בלי לשאול למה ואיך, בלי ללחוץ על עצמי. עשיתי מה שאני יודעת, ולאט לאט זה הלך והשתפר. זה אמנם איטי וארוך ומייאש לפעמים אבל זה לבסוף משתנה. בינתיים עבדתי כמו שאני יודעת והשקעתי, שמרתי על קשר עם חברים ו... זהו. בקטע של פעילויות- לא רואה טעם ללחות על עצמי- מה שיבוא יבוא ובקצב שלי. אז עדיין אני לא בשיאי והרבה פעילויות כרוכות בכאב ובמצוקה (סתם בילוי עם חברים, נניח... המון צביטות לב) אבל יהיה בסדר.
