בוקר טוב

[מיכל1754]

בוקר טוב

אני כבר כמה ימים קוראת מה שאתם כותבים וליבי נקרע את המחלה אצל אבי גילו לפני שלוש שנים בערך. מצבו עדיין טוב למרות הבלבול השכחה . אני במשבר כבר כמה חודשים בגלל מצבו ולפני שבועיים בערך החלטתי לתפוס את עצמי בידים וללכת לרופא. קיבלתי כדורי הרגעה שאחרי כמה ימים הפסקתי ופניתי למרכז לקשיש אצלנו בעיר. חודש הבא יש לנו פגישה ואני מאוד מקווה שזה יעזור לי. מאוד קשה לי להתמודד עם המחלה של אבי. אחרי שאני רואה אותו אני בוכה כל הזמן. אני קראתי את כל מה שאתם כותבים הלב כואב מאוד ושאלתי היא. איך אפשר להתמודד עם הכאב לב הזה שאתה רואה שאביך נובל מול עיניך? מקווה להיות יותר שותפה כאן. תודה לכל מי שיתן לי עצה טובה . למרות שקשה לי להאמין שאפשר לעשות משהו. תודה מראש לכולם והלוואי והיינו מדברים על נושאים קצת יותר משמחים.

 

[ליאורלילי]

מיכל , אנו כאן איתך

מיכל בוקר טוב, אנו בבית חיים עם בעלי שכבר חולה בעצם למעלה מ 5 שנים , אך אובחן לפני שנתיים וחצי בערך. מאז מקבל תרופות ותוספים והמצב שלו די טוב, יש ירידה אך הוא עדיין עצמאי לחלוטין. יש בלבול ושכחה ואי הבנה אך כולנו זורמים איתו. אני מבינה אותך מאד כי גם ילדיי בגילאי ה 20 מתמודדים עם המחלה וכל אחד תופס זאת אחרת. בני הגדול בן 26 ולפעמים כשהוא נמצא בבית עם אבא , אני רואה שההשפעה עליו לא טובה והוא ממש מתוסכל. לכן , אני שמחה שהוא עומד לעזוב את הבית ולצאת לעבוד ולהתגורר בעיר אחרת. הוא יבוא ויתמוך ויעזור , אך צריך קצת מרחק כדי לא להכנס לדכאון. לעומתו , בתי בת 22 , לא נכנסת לדכאון מכך , מצליחה לתקשר ולהפעיל את אבא יותר טוב ממה שהיה לפני שהיה חולה. ברור שגם לה קשה , אך בחרה להתמודד באופן כזה שלא לחשוב יותר מדי על העתיד , אלא לזרום עם מה שיש ועושה זאת בחיוך ולא בעצב. אנני יודעת בת כמה את והאם את גרה עם ההורים, אך ברור שאת חייבת באיזשהו מקום להבין שככל שאת תתמודדי טוב יותר , כך תוכלי לעזור להם ולעצמך. אם את זקוקה לעזרה , אני למשל הלכתי לסדרת מפגשים עם עו"ס ברווחה אצלנו וזה מאד עזר לי. עכשיו הפסקתי כי הרגשתי שאין צורך , אך ייתכן בעתיד שאחזור אליה. אני כל יום מתמודדת עם מה שכתבת, יוצאת לעבודה ומשאירה את בן זוגי בבית לבדו והלב נשבר. כשאני חוזרת והוא לעיתים נראה לי עצוב כל כך , מתחשק לי לעזוב הכל ורק להשאר איתו. אך גם השארות בבית איתו , לא פותרת את הבעייה , כי הוא הופך יותר תלותי ופחות עצמאי וגם אני אתחיל לטפס על הקירות. לכן , מיכל יקרה , מצאי לך את הדברים המעניינים אותך בחיים , עלייך להמשיך בדרך , ללמוד, לעבוד , לאהוב ולהנות. המחלה שנפלה על אבא שלך היא לא אשמת אף אחד וכמה שאנו חולמים ומתפללים לתרופה, אסור גם לשגות באשליות יותר מדי. החזיקי מעמד, מצאי בתוכך את כוחות הנפש שיש שם ואיתם תמשיכי בדרך , גם לאהוב את אבא , לעזור לו וגם להמשיך בחייך. חיבוק גדול ממני שתצליחי , טובה

 

[אפס שתיים]

כולנו עברנו את התהליכים האלה,

בשמן כלשהו, בצורה זו או אחרת. איך אפשר? המציאות מכריחה אותנו! יש לך חיים משלך, משפחה משלך שזקוקים לך. את לא יכולה ללכת לאיבוד כי אז לא יהיה כלום. לקח לי שנתיים של טיפול פסיכולוגי כדי להבין שאני יכולה לעשות רק הכי טוב שאני יכולה, לא יותר מזה, גם אם זה, בפירוש, לא יהיה מה שההורים צריכים. אי אפשר הכל, פשוט אי אפשר. ואת יודעת, זה גם לא ממש נורא. כיום יש עוד בכי פה ושם, אבל, אני מספיק בוגרת להודות בפני עצמי שהבכי הוא על ההפסד שלי, החיים שלהם די טובים להם. והביטי בשמחות של החיים שלך, הרי הם מונחים לפניך, בדיוק כמו אבא, ודורשים התיחסות, לא? תהני ממה שיש, וב"ה, יש לנו הרבה מה להנות מהחיים.