בוודאי שהיו חיילים שחתרו למגע עם המחבל
אבל תחשבי רגע: היו שם 300 חיילים חמושים, ורק שניים יורים (חוץ ממורה הדרך הטיפש שירה בצמיגים...).
ספרתי על השמשה הקדמית 8 חורי כדורים, כאשר המשאית היתה צריכה להיות מנוקבת ככברה.
מדרך הטבע חייל הוא לוחם אם הוא נושא נשק וסביר להניח שיתנהג כמו שלמד להתנהג בצהל, אלא שכאן היו מאות חיילים חמושים שנמלטו.....
זו תופעה שמתחילה טיפין טיפין וזה מדאיג.
מי שמכיר את רחבת התצפית, יש שם כביש שאוטובוסים עומדים לאורכו כדי שלא להיכנס למגרש החניה, אח"כ מגרש החניה שבדרך כלל יש בו מכוניות, ואחר כך רחבת התצפית.
האירוע, ורואים זאת מצויין בתמונה, היה כלפי החיילים שירדו מהאוטובוס שעמד על הכביש, אבל גם הקבוצה הגדולה שהיתה על הרחבה כ-50 מטר מהאוטובוס, נמלטו וברחו מהמקום בלי לנסות לפגוע בנהג כדי להפסיק את הקטל.
יש לי תחושה קשה מהאירוע הזה . אלו לא אנשים שהייתי רוצה לראות כקצינים בין אם הם קרביים או ג'ובניקים. חייל ואדם בכלל נבחן לא במצב רגוע אלא בקרות אירוע.
לגבי שכיבה על רימון, לכך מצפים מחייל לפעול ולא לברוח על נפשו ולהפקיר את חבריו לסכנה.
ואני מכיר מקרוב את הנושא לא מרימון מתפוצץ אלא ממוקש קופץ !
בקורס חבלה באדוריים פרשנו שדה מוקשים מסוג מוקשים קופצים. בין המוקשים מותחים תיילים ממעידים, כך שמי שנתקל בתייל כזה, מפעיל את המוקש.
בשטח כזה מהלכים בנעלי חבלנים (זה נראה כמו מזרונים קטנים המחוברים לנעליים בסולייתם), וכדי שלא להרים איזה תיל בטעות, לומדים לגרור רגליים.
השיטה היא: לשתול שורה, המפקד מוודא שכולם סיימו, מוציאים את הניצרות ומחזיקים את היד מעל הראש שהמפקד יראה שכולם הוציאו, ואז גוררים רגליים לאחור ומתחילים לפעול לשורה הבאה.
הבעיה החלה כאשר לידי החיל מתוך אינסטינקט הרים את הרגל ובכך נגע בתייל וזה הפעיל את המוקש.
המוקש הקופץ כדי להגביר את ניזקו, ברגע שהוא מופעל, בתחתית הקופסה שהוא יושב בה יש חומר נפץ שמופעל ומעיף בכח רב את המוקש כלפי מעלה שבהגיעו לגובה של מטר, רק אז נשלפת הניצרה הפנימית והמוקד מתפוצץ.
שמעתי את נקישת הנוקר, החייל כנראה לא שם לב ולא שמע את הנוקר קופץ אני פעלתי ומיד נשכבתי על המוקש. באותו רגע לא חשבתי על שום דבר אלא רק איך למנוע את פיצוץ המוקש ולהציל את חבריי, בלי לתת מחשבה לאלפית שניה אפילו, מה יקרה לי.
בסופו של דבר למרות שהייתי לבוש שכפ"צ, חטפתי מהלומה אדירה בחזה, אבל הצלחתי למנוע מהמוקש להתרומם, ולכן הוא לא התפוצץ.....
כל החיילים גררו רגלים לאחור ויצאו מהשד"מ כדי להירגע, אני נלקחתי לבית החולים והסתבר שלא נגרם לי שום נזק בלתי הפיך, רק שלא יכולתי לדבר משך כשבועיים.
ובכל זאת, אני לא עשיתי כאן שום דבר מיוחד.
זה מצופה מכל חייל לעשות, איך לסייע לחבריו ולהילחם באויב כאשר המחיר הפרטי ממש לא משחק תפקיד.
אבל חלק מ-300 חיילים עומדים 50 מטר משם ובורחים על נפשם ? אפילו בחלומות הרעים ביותר שלי לא חלמתי על אפשרות כזאת.
