snailman100
New member
בוקר ראשון לנקמה
בוקר ראשון לנקמה, הימים ימי סוף כסלו וריח הסופניות העבשות של חנוכה כבר עולה באפי, או אולי זה ריחו של הכלב עזרא שכבר שבועיים לא התרחץ. דומה כי אך אתמול הבחנתי, כי כל חיי העלובים והריקים נגרמו באשמת מספר אנשים, שבגלל יחסם אלי אני כמו שאני.והחלטתי לנקום!
יצאתי בצעד נחוש לשדרה העירונית, אש בעיני ונעץ בנעלי, את הכלב עזרא נעלתי בבית, הנקמה הזו היא אישית!.
צעדתי בצעד מהיר ונחוש עם הפנים קדימה... טויייינג, דריכתי על מגרפה הטיחה אותה בפני. אך לא אתן לכאבים לעצור את נקמתי וגם הגנן שהשאיר אותה ככה סתם באמצע ערוגת הפרחים ייענש עוד היום (אם אמצע אותו). אני זורק את המגרפה לצד, מתעלם מנפץ הזכוכית ומזעקות הפצועים וממשיך בדרכי אל האשמה הראשונה – הגננת שושנה.
אחרי שלושה ימים של חיפוש מודיעיני ומעקבים של 24 יממות בשעה, גיליתי כי בשעות הבוקר היא נמצאת בגן שושנה.
בוקר שני לנקמה, לקח לי שעה בלבד להתחפש לילד קטן, ובצעדים קטנים ובלב אמיץ נכנסתי היישר בשער הגן. עוזרת הגננת מרחה יוד על מצחי ונזפה בי קלות "יותר קל להיכנס כשהשער פתוח, עד שתזכור זאת אין ארוחת עשר, מובן?!?" ושלחה אותי לעמוד בפינה.
אחרי כחצי שעה נזכרתי למה אני פה והסתובבתי לכיוון הגן ובעיניים רושפות ניגשתי לגננת. פתחתי את פי במטרה להשמיע את הנאום המוחץ שהכנתי, אך כלום לא יצא. שושנה דחפה לפי כריך ענק עם ממרח שוקולד ומלפפון חמוץ ופקדה עלי לאוכלו מייד.
הייתי המום. מהדמות התמירה והמאיימת של ילדותי נותרה פרה שמנה וזקנה, עיוורת בעין אחת ומדדה על שני קביים. איך אני יכול אפילו לחשוב על נקמה באשה כה פתטית? אחרי שעה עזבתי את הגן על מנת שלא לשוב אליו לעולם.
עוד אני הולך בשדרה בלב קל יותר, שמעתי את קול הסירנות של מכוניות הכיבוי, המשטרה והאמבולנסים, שמאחד מהם נשמע במכשיר הקשר: "מבקש תגבורת, בגן הסמוך נמצאה פרה קשורה לעמוד המגלשה, שכל לבושה הוא כובע עם נר ג' ו-20 ילדים יושבים סביבה וזורקים עליה קוביות צבעוניות".
ערב שני לנקמה, בעקבות מחשבות עמוקות הסקתי, שטעיתי - לא הגננת היא שגרמה לחיי האומללים. איך קראו למורה בכיתה א'?...
בוקר ראשון לנקמה, הימים ימי סוף כסלו וריח הסופניות העבשות של חנוכה כבר עולה באפי, או אולי זה ריחו של הכלב עזרא שכבר שבועיים לא התרחץ. דומה כי אך אתמול הבחנתי, כי כל חיי העלובים והריקים נגרמו באשמת מספר אנשים, שבגלל יחסם אלי אני כמו שאני.והחלטתי לנקום!
יצאתי בצעד נחוש לשדרה העירונית, אש בעיני ונעץ בנעלי, את הכלב עזרא נעלתי בבית, הנקמה הזו היא אישית!.
צעדתי בצעד מהיר ונחוש עם הפנים קדימה... טויייינג, דריכתי על מגרפה הטיחה אותה בפני. אך לא אתן לכאבים לעצור את נקמתי וגם הגנן שהשאיר אותה ככה סתם באמצע ערוגת הפרחים ייענש עוד היום (אם אמצע אותו). אני זורק את המגרפה לצד, מתעלם מנפץ הזכוכית ומזעקות הפצועים וממשיך בדרכי אל האשמה הראשונה – הגננת שושנה.
אחרי שלושה ימים של חיפוש מודיעיני ומעקבים של 24 יממות בשעה, גיליתי כי בשעות הבוקר היא נמצאת בגן שושנה.
בוקר שני לנקמה, לקח לי שעה בלבד להתחפש לילד קטן, ובצעדים קטנים ובלב אמיץ נכנסתי היישר בשער הגן. עוזרת הגננת מרחה יוד על מצחי ונזפה בי קלות "יותר קל להיכנס כשהשער פתוח, עד שתזכור זאת אין ארוחת עשר, מובן?!?" ושלחה אותי לעמוד בפינה.
אחרי כחצי שעה נזכרתי למה אני פה והסתובבתי לכיוון הגן ובעיניים רושפות ניגשתי לגננת. פתחתי את פי במטרה להשמיע את הנאום המוחץ שהכנתי, אך כלום לא יצא. שושנה דחפה לפי כריך ענק עם ממרח שוקולד ומלפפון חמוץ ופקדה עלי לאוכלו מייד.
הייתי המום. מהדמות התמירה והמאיימת של ילדותי נותרה פרה שמנה וזקנה, עיוורת בעין אחת ומדדה על שני קביים. איך אני יכול אפילו לחשוב על נקמה באשה כה פתטית? אחרי שעה עזבתי את הגן על מנת שלא לשוב אליו לעולם.
עוד אני הולך בשדרה בלב קל יותר, שמעתי את קול הסירנות של מכוניות הכיבוי, המשטרה והאמבולנסים, שמאחד מהם נשמע במכשיר הקשר: "מבקש תגבורת, בגן הסמוך נמצאה פרה קשורה לעמוד המגלשה, שכל לבושה הוא כובע עם נר ג' ו-20 ילדים יושבים סביבה וזורקים עליה קוביות צבעוניות".
ערב שני לנקמה, בעקבות מחשבות עמוקות הסקתי, שטעיתי - לא הגננת היא שגרמה לחיי האומללים. איך קראו למורה בכיתה א'?...