בוקר....../images/Emo186.gif עצוב ומעיק
סופשבוע קשה עבר על כוחותינו. רובו מרחף, מבעד לעיניים דומעות התעטשויות רועמות וגלילי טישו רבים מספור (מאיפה זה בא כל זה? מאיפה?) - אבל יותר מהכל מעיק. לקראת הגשת הבקשה המפורסמת לבית המשפט, נפתחו כאן תיקי המסמכים, צללנו (בעיקר הוא) לתוך רשימות הנושים האינסופיות, ועם המועקה והכאב נפתחו פצעים שהנחנו להם להגליד על מוגלתם..- ושוב צצה שאלת האחריות למפולת, הכעסים הבלתי סגורים אחד על השני - ושוב הועמדה ההתחלה החדשה שלנו במבחן. האם תשרוד? לא ידוע. כבדה עליי בקשתו לסלוח ולשכוח. אבד לי האמון. ממש לא מרגישה שיכולה לסמוך עליו שלא יקרה כדבר הזה שוב. בצבע אחר, בסיטואציה אחרת. פוגעת ומקוממת אותי מאד דרישתו שאעמוד איתו תחת המשא הזה, ואחלוק איתו באחריות. מסרבת לקחת אחריות על מחדליו, מתעקשת שייקח זאת על עצמו ובעיקר שילמד ,יפנים, וייתן לי את הביטחון ששוב לא יישנה אסון כזה. ביום שישי הייתי אצל אימי. בבוקר. פתאום דפיקה בדלת. פתחתי. עומדים שני אנשים. שליחי בית המשפט. מחפשים אותי. אצל אימי. שם אחר על תיבת הדואר, הכתובת הזו לא נרשמה ככתובתי מאז עזבתי את הבית הזה לפני שנים רבות מאד, הרבה בטרם הפכתי לעצמאית. אמרתי זה לא כאן. "היית צריכה לקחת את זה" הוא אמר לי בערב - "לפחות היינו יודעים מול מה אנחנו עומדים". משהו בתוכי פקע. הוא לא הבין כלום. הוא לא הפנים כלום. "אוקי" - אמרתי לו - "נגיד שהייתי מזדהה, מה השגתי בזה?" - "הרי בזאת אני מאשרת לנושים האלה ולכל אלה שיבואו אחריהם שאפשר למצוא אותי ולקשר אותי לכתובת הזו, וחושפת את אימי לאפשרות של עיקולים וכד' - והיא הרי לא קשורה לענייננו. היא היחידה שעזרה ועוזרת ככל יכולתה". בסוף הוא הסכים. אבל אני עוד לא נרגעתי. סדרי העדיפויות שלו שונים. בעיניי ההגנה על הבית והילדים היא הראשונה במעלה, והכל כשר להשגת הבטחון הזה. הוא רואה את הדברים אחרת. עד שלא אדע שהוא מחוייב לזה באותה מידה כמוני לא אוכל לסמוך עליו. אולי לעולם. והמסע רק מתחיל. נועה.
סופשבוע קשה עבר על כוחותינו. רובו מרחף, מבעד לעיניים דומעות התעטשויות רועמות וגלילי טישו רבים מספור (מאיפה זה בא כל זה? מאיפה?) - אבל יותר מהכל מעיק. לקראת הגשת הבקשה המפורסמת לבית המשפט, נפתחו כאן תיקי המסמכים, צללנו (בעיקר הוא) לתוך רשימות הנושים האינסופיות, ועם המועקה והכאב נפתחו פצעים שהנחנו להם להגליד על מוגלתם..- ושוב צצה שאלת האחריות למפולת, הכעסים הבלתי סגורים אחד על השני - ושוב הועמדה ההתחלה החדשה שלנו במבחן. האם תשרוד? לא ידוע. כבדה עליי בקשתו לסלוח ולשכוח. אבד לי האמון. ממש לא מרגישה שיכולה לסמוך עליו שלא יקרה כדבר הזה שוב. בצבע אחר, בסיטואציה אחרת. פוגעת ומקוממת אותי מאד דרישתו שאעמוד איתו תחת המשא הזה, ואחלוק איתו באחריות. מסרבת לקחת אחריות על מחדליו, מתעקשת שייקח זאת על עצמו ובעיקר שילמד ,יפנים, וייתן לי את הביטחון ששוב לא יישנה אסון כזה. ביום שישי הייתי אצל אימי. בבוקר. פתאום דפיקה בדלת. פתחתי. עומדים שני אנשים. שליחי בית המשפט. מחפשים אותי. אצל אימי. שם אחר על תיבת הדואר, הכתובת הזו לא נרשמה ככתובתי מאז עזבתי את הבית הזה לפני שנים רבות מאד, הרבה בטרם הפכתי לעצמאית. אמרתי זה לא כאן. "היית צריכה לקחת את זה" הוא אמר לי בערב - "לפחות היינו יודעים מול מה אנחנו עומדים". משהו בתוכי פקע. הוא לא הבין כלום. הוא לא הפנים כלום. "אוקי" - אמרתי לו - "נגיד שהייתי מזדהה, מה השגתי בזה?" - "הרי בזאת אני מאשרת לנושים האלה ולכל אלה שיבואו אחריהם שאפשר למצוא אותי ולקשר אותי לכתובת הזו, וחושפת את אימי לאפשרות של עיקולים וכד' - והיא הרי לא קשורה לענייננו. היא היחידה שעזרה ועוזרת ככל יכולתה". בסוף הוא הסכים. אבל אני עוד לא נרגעתי. סדרי העדיפויות שלו שונים. בעיניי ההגנה על הבית והילדים היא הראשונה במעלה, והכל כשר להשגת הבטחון הזה. הוא רואה את הדברים אחרת. עד שלא אדע שהוא מחוייב לזה באותה מידה כמוני לא אוכל לסמוך עליו. אולי לעולם. והמסע רק מתחיל. נועה.
