שלום לכולם
אז אני כאן, מה עבר עליי? חודש של ישיבה בבית עם הילדים, מזל שהים בשבועיים הראשונים נתן את התשובות לקושי של הילדים להיות רק בבית, שבועיים אחרונים, אזעקות ממ"ד וסיוט!!! אני כועסת, אני עצובה, לא מאמינה יותר בערבים כן אני יודעת שזה נשמע לא טוב, אבל ניסינו באמת שניסינו, נתנו, ונתנו, ונתנו, למרות שאני בתוכי אף פעם לא האמנתי, לא רוצה שלום עם האנשים האלה, רוצה לחיות אני כאן והם שם, בארץ ישראל השלמה, כן בארץ ישראל שלי, בלי לתת כלום, עד לפניי המלחמה עוד חשבתי שאוליי באמת עדיף לוותר על מנת שבני לא יגיע למלחמה, אבל מסתבר שזה מראה על חולשה, כועסת על המנהיגים שריחמו על אוייבים ולא על אמהות בוכיות, או יתומים שנשארו ללא אב, יודעת שהפסקת אש זה לא הפסקת לחימה, מדינה שנמצאת כל כך רחוק מאיתנו שאין מהם שום דרישה חוץ מאשר להשמיד אותנו. (מזכיר משהו מפעם לא??) , יאללה בחיאת תנו לנו לחיות את חיינו בשקט, את הקיץ הרסתם לנו, את התמימות בשלום אמיתי גם כן הרסתם לנו, דייייי, זהו הוצאתי את מה שאני מרגישה, ברוכים הבאים אנשי השצפון, ומקווה שגם הדרום יזכה סוף סוף לשקט.