בזמן האחרון
בזמן האחרון אני לא יודעת מה עובר עליי.... יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להוציא אבל אני לא יודעת איך וכשאני כבר מתחילה לכתוב הכל פתאום מתגמד ונראה כאילו זה שטויות, אבל אני מרגישה לא טוב... לאחרונה, מאחת מהילדות הכי תוססות והכי חמודות והכי מצחיקות שיש, גם מבחוץ וגם מבפנים, נהייתי לילדה שכזאת רק מבחוץ. בפנים הרבה דברים מטרידים אותי... איפה להתחיל? בנים. השנה לראשונה התחלתי לפתח קשרי ידידות (ורק ידידות) מאוד חזקים עם בנים שעד לפני שנה התפדחתי מהם (כי תמיד חשבתי שאני מכוערת... לא משנה) ועכשיו אני מרגישה איתם הכי בנוח שיכול להיות והם מדברים איתי בערך כל יום... ובכלל, השנה לראשונה התחלתי להתעניין בבנים בצורה טבעית ולא כמו חברות שלי שאצלן זה תמיד "וואו, דיברתי עם בן!" או "וואו איזה חתיך!" אני לא ככה, אני פשוט חופשייה איתם. אבל, לאחרונה גם שמתי לב שכל מפגש שלי עם בן איכשהו יוצא גם עם חיבוק, או איכשהו מלווה במחמאות, וטיפה נגיעות (ממש ממש בקטנה, אבל כאילו בשיער, או בלחי) ואני תמיד אומרת לעצמי שהפגישות צריכות להיות מנוטרלות לגמרי מדברים כאלה, אבל מה שיותר לא נעים, זה שאלה בערך הדברים היחידים שאני נהנית מהם ואני ממש בכוח מפסיקה אותם (נגיד מחליטה לשמור נגיעה לגמרי) כי אני באמת רוצה קצת נגיעה! וגם, יש לי ידיד אחד טוב שאנחנו נפגשים פעם בשבוע, ואחלה והכל, (כבר הכניסו לי לראש שאנחנו מאוהבים אבל הבנתי שזה לא נכון ורק ידידות טובה) וכבר אני חושבת שמיצינו את כל הנושאים, ואני נהנית רק מהחלק שהוא נותן לי מחמאות (חחח איזה מניאקית... אבל אל דאגה הוא בטוח שאני מתפדחת מזה ו "מסמיקה" ואז הוא גם אומר שאני חמודה..) ואני שואלת--- למה?! ועל מה כבר עוד אפשר לדבר בלי שאני אהנה רק מהחלק הזה? אני פשוט מרגישה על גבול המניאקית/אובססיבית... אני בעצם לא אדם שצריך חיזוקים ומחמאות, אז למה לעזא...?? (טוב נו, הבנתם) ואנחנו מטיילים כל פעם איזה 4 שעות.... ואני לא מגזימה. ותמיד אנחנו מדברים, ותמיד יש לי צורך לתת לו חיבוק אבל אני לא אתן, כי אני ארגיש פרחה אח"כ וצבועה ליד חברות שלי שאני תמיד אומרת להם לא למהר עם נגיעה (אני גם דתייה ושלא כמו המשפחה שלי החלטתי על דעת עצמי ללכת מעכשיו רק עם חצאית, ולשמור נגיעה לגמרי, ולברך לפני כל דבר, ולא לנבל את הפה) אבל איך אני גורמת לעצמי באמת לרצות להיות שומרת נגיעה, ולהתפדח קצת מנגיעה בכל זאת?? אולי אני תמימה מדי אבל לא נראה לי שכשהוא משחק לי בשיער הוא חושב על דברים מעבר לידידות רגילה, כי אני לא חושבת.. זה פשוט נעים לי... זה בעיקר מה שמטריד אותי, ואני אשמח אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות, ו... גם אם יש לכם נושאים חדשים לדבר עליהם זה יעזור!
בזמן האחרון אני לא יודעת מה עובר עליי.... יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להוציא אבל אני לא יודעת איך וכשאני כבר מתחילה לכתוב הכל פתאום מתגמד ונראה כאילו זה שטויות, אבל אני מרגישה לא טוב... לאחרונה, מאחת מהילדות הכי תוססות והכי חמודות והכי מצחיקות שיש, גם מבחוץ וגם מבפנים, נהייתי לילדה שכזאת רק מבחוץ. בפנים הרבה דברים מטרידים אותי... איפה להתחיל? בנים. השנה לראשונה התחלתי לפתח קשרי ידידות (ורק ידידות) מאוד חזקים עם בנים שעד לפני שנה התפדחתי מהם (כי תמיד חשבתי שאני מכוערת... לא משנה) ועכשיו אני מרגישה איתם הכי בנוח שיכול להיות והם מדברים איתי בערך כל יום... ובכלל, השנה לראשונה התחלתי להתעניין בבנים בצורה טבעית ולא כמו חברות שלי שאצלן זה תמיד "וואו, דיברתי עם בן!" או "וואו איזה חתיך!" אני לא ככה, אני פשוט חופשייה איתם. אבל, לאחרונה גם שמתי לב שכל מפגש שלי עם בן איכשהו יוצא גם עם חיבוק, או איכשהו מלווה במחמאות, וטיפה נגיעות (ממש ממש בקטנה, אבל כאילו בשיער, או בלחי) ואני תמיד אומרת לעצמי שהפגישות צריכות להיות מנוטרלות לגמרי מדברים כאלה, אבל מה שיותר לא נעים, זה שאלה בערך הדברים היחידים שאני נהנית מהם ואני ממש בכוח מפסיקה אותם (נגיד מחליטה לשמור נגיעה לגמרי) כי אני באמת רוצה קצת נגיעה! וגם, יש לי ידיד אחד טוב שאנחנו נפגשים פעם בשבוע, ואחלה והכל, (כבר הכניסו לי לראש שאנחנו מאוהבים אבל הבנתי שזה לא נכון ורק ידידות טובה) וכבר אני חושבת שמיצינו את כל הנושאים, ואני נהנית רק מהחלק שהוא נותן לי מחמאות (חחח איזה מניאקית... אבל אל דאגה הוא בטוח שאני מתפדחת מזה ו "מסמיקה" ואז הוא גם אומר שאני חמודה..) ואני שואלת--- למה?! ועל מה כבר עוד אפשר לדבר בלי שאני אהנה רק מהחלק הזה? אני פשוט מרגישה על גבול המניאקית/אובססיבית... אני בעצם לא אדם שצריך חיזוקים ומחמאות, אז למה לעזא...?? (טוב נו, הבנתם) ואנחנו מטיילים כל פעם איזה 4 שעות.... ואני לא מגזימה. ותמיד אנחנו מדברים, ותמיד יש לי צורך לתת לו חיבוק אבל אני לא אתן, כי אני ארגיש פרחה אח"כ וצבועה ליד חברות שלי שאני תמיד אומרת להם לא למהר עם נגיעה (אני גם דתייה ושלא כמו המשפחה שלי החלטתי על דעת עצמי ללכת מעכשיו רק עם חצאית, ולשמור נגיעה לגמרי, ולברך לפני כל דבר, ולא לנבל את הפה) אבל איך אני גורמת לעצמי באמת לרצות להיות שומרת נגיעה, ולהתפדח קצת מנגיעה בכל זאת?? אולי אני תמימה מדי אבל לא נראה לי שכשהוא משחק לי בשיער הוא חושב על דברים מעבר לידידות רגילה, כי אני לא חושבת.. זה פשוט נעים לי... זה בעיקר מה שמטריד אותי, ואני אשמח אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות, ו... גם אם יש לכם נושאים חדשים לדבר עליהם זה יעזור!
