בחורף שעבר לא הייתי בבית
הייתי מאושפזת, ולמרות שיצאתי פה ושם לחופשה קצרה הביתה, את החורף עברתי במחלקה. רוב הזמן בבידוד. אני כלכך נהנית עכשיו מהשמים האפורים, מהגשם, מהאפשרות ללכת בין הטיפות ולהתרטב. אני לא שוכחת כמה אסירת תודה עלי להיות שאני יכולה לחוות את זה. כמה זה לא מובן מאליו. שאפשר ללכת. שאפשר להתרטב. ולהנות. בחופשה שהיתה לי בחורף שעבר, הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות לילד שלי מגפיים, ויצאנו לקפוץ בתוך שלוליות. התרטבנו לגמרי והצטננו, ולא היה אכפת לי מאלו שעמדו בצד ואמרו שאנחנו משוגעים. היה לנו כיף וזה הכי הכי חשוב. השבוע אני רוצה לקנות מגפיים גם לקטנה, ולצאת שוב לשלוליות. רק כשהדברים הפשוטים, הקטנים, חסרים לנו, רק כשאיננו מסוגלים לבצע או לחוות אותם, רק אז אנחנו שמים לב אליהם בעצם. אז פתאום נורא מתחשק דווקא את הדבר הזה שאי אפשר. אני מנסה להאחז בזכרון, בכל כוחי, ולזכור שבשנה שעברה נלקחה ממני היכולת לחוות הרבה דברים. ועכשיו הכל אפשרי.
הייתי מאושפזת, ולמרות שיצאתי פה ושם לחופשה קצרה הביתה, את החורף עברתי במחלקה. רוב הזמן בבידוד. אני כלכך נהנית עכשיו מהשמים האפורים, מהגשם, מהאפשרות ללכת בין הטיפות ולהתרטב. אני לא שוכחת כמה אסירת תודה עלי להיות שאני יכולה לחוות את זה. כמה זה לא מובן מאליו. שאפשר ללכת. שאפשר להתרטב. ולהנות. בחופשה שהיתה לי בחורף שעבר, הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות לילד שלי מגפיים, ויצאנו לקפוץ בתוך שלוליות. התרטבנו לגמרי והצטננו, ולא היה אכפת לי מאלו שעמדו בצד ואמרו שאנחנו משוגעים. היה לנו כיף וזה הכי הכי חשוב. השבוע אני רוצה לקנות מגפיים גם לקטנה, ולצאת שוב לשלוליות. רק כשהדברים הפשוטים, הקטנים, חסרים לנו, רק כשאיננו מסוגלים לבצע או לחוות אותם, רק אז אנחנו שמים לב אליהם בעצם. אז פתאום נורא מתחשק דווקא את הדבר הזה שאי אפשר. אני מנסה להאחז בזכרון, בכל כוחי, ולזכור שבשנה שעברה נלקחה ממני היכולת לחוות הרבה דברים. ועכשיו הכל אפשרי.
