בחזרה בארץ הקודש...../images/Emo104.gif
הולה חבריי הסינגלים, עידכון שוטף וכולל לחסוך ממני מסרים אישיים וטלפונים יקרים לחו"ל (מקווה שאלה שזה באמת רלוונטי להם לא יקחו את זה יותר מדי קשה וישחקו אותה נעלבים
) ובכלל, נדמה שלא יזיק לפורום משב הודעות רענון... (מה נסגר עם השרב בחוף המזרחי באמת?) אז בקיצורת, נחתתי חזרה בראשון אחה"צ, היישר לחיק המשפחה המחכה (יש לציין שהם התעלו על עצמם ולקחו את תחינותיי ברצינות, השאירו את הפרחים אצל המוכר בצומת גלילות, והסתפקו בכך שהאחות הקטנה הכריחה אותי להסחב עם בלון של I LOVE U בכל נתב"ג) וחברה אחת שהחליטה להפתיע בשדה. מה עוד היה שם? ת"א אחת סואנת ופקוקה במיוחד (לא שזה חדש) חום מציק ולחות מזויעה, (לא שזה חדש גם כן) והרבה יותר מדי מבזקי חדשות אול דה וואי לצפון...(ולזה קצת היה פחות נעים לחזור) בדיוק יום אחד נדרש לי להבין שלקום מהתאוששות ג'ט לג לאזעקה מחרישת אוזניים וצעקות "קומי!, לממ"ד!" מחרישות אוזניים עוד יותר של אמא שלי, לא היו בדיוק מה שחשבתי לעצמי כשתקפה אותי פטריוטיות לחזור לארץ. בשלישי כבר המשפחה החליטה שהיא מהגרת למרכז לכמה ימים (כדי להקל על שוק ההתאקלמות של הבת היקרה) ואני ניצלתי את ההזדמנות לסבב חברים והרבה חומוס... מראה הטיילת הסואנת וכמויות האנשים (והתיירים! למרבה הפלא ) בים בת"א הבהיר לי איך לא בכדי ת"א מתפקדת כעיר מפלט בועתית במיוחד, ועל אף העצבים שתקפו אותי לפני החזרה ש"במרכז שותים אספרסו וחיים כאילו כלום..." הבנתי שבלי יכולת לברוח קצת, המצב כנראה היה הרבה יותר גרוע... אז אני בנתיים כאן, לא מזמן חזרתי מארוחת ט"ו באב עם הרבה חברים סינגלים ישראלים (כמה כיף לכתוב את זה
4 בבוקר וכנראה שבכל זאת מתמודדת עם שאריות ג'ט לג... הולכת לים, אוכלת חומוס ושווארמה,שומעת חדשות ומזילה דמעות, נפעמת מהחוזק של האנשים האלה, של המשפחות, ש"אנחנו עם חזק, וביחד נשרוד, לחוד ניפול", מצקצקת בלשון ומנסה לבנות בין הכל גם התאקלמות אישית, אבל יותר מהכל...אני מרגישה שוב בבית, ויודעת שבסוף יהיה בסדר. לא בסדר קיטשי, לא בסדר כי ככה אומרים, אבל בסדר שבאמת עם החוזק של האנשים פה, עם החום, עם המשלוחים לצפון ולחיילים, עם המוטיבציה הבלתי נגמרת והידיעה שאין מקום אחר, אנחנו ננצח. סופ"ש שקט,
whereever u r... לירז
הולה חבריי הסינגלים, עידכון שוטף וכולל לחסוך ממני מסרים אישיים וטלפונים יקרים לחו"ל (מקווה שאלה שזה באמת רלוונטי להם לא יקחו את זה יותר מדי קשה וישחקו אותה נעלבים
4 בבוקר וכנראה שבכל זאת מתמודדת עם שאריות ג'ט לג... הולכת לים, אוכלת חומוס ושווארמה,שומעת חדשות ומזילה דמעות, נפעמת מהחוזק של האנשים האלה, של המשפחות, ש"אנחנו עם חזק, וביחד נשרוד, לחוד ניפול", מצקצקת בלשון ומנסה לבנות בין הכל גם התאקלמות אישית, אבל יותר מהכל...אני מרגישה שוב בבית, ויודעת שבסוף יהיה בסדר. לא בסדר קיטשי, לא בסדר כי ככה אומרים, אבל בסדר שבאמת עם החוזק של האנשים פה, עם החום, עם המשלוחים לצפון ולחיילים, עם המוטיבציה הבלתי נגמרת והידיעה שאין מקום אחר, אנחנו ננצח. סופ"ש שקט,