בחזרה לחיים?

[e k]

בחזרה לחיים?

חזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה וממש לא בששון ושמחה. נתקלתי באנשים ששלושה חודשים לא הספיקו להתקשר ופשוט חושבים עסקים כרגיל נתקלתי בתגובות כמו אוי חזרת הכל בסדר? ובא לי לצעוק מה בסדר הילדה שלי מתה. כמה קשה לחזור כמה קשה לשמוע מזל טוב מה נולד לך? וביומן של המשרד כתוב בתאריך 02.07.02 תאריך לידה משוער באדום זוהר וכואב עד מתי ? שמשהו יגיד לי עד מתי? שמשהו יסביר לי סוף סוף מה עשיתי שמגיע לי כזה גהנום

 

[יעל של אודי]

ek יקרה שלנו

אז זהו, שלא עשית שום דבר שמגיע לך גיהנום כזה. אנחנו פשוט לא שולטים בחיים! וכמה מוקדם נכיר בעובדה הזאת, כך אולי נוכל להמשיך לחיות. אין לנו שליטה על כלום לא על החיים ולצערי גם לא על המוות. גם אני בתקופה הזאת הקרבה לתאריך הלידה המשוער מאבדת אט אט את הצפון ומתחילה לחיות הרבה מהכאב שהשארתי בצד תקופה. אני מנסה לקוות שזה יהווה עבורי איזושהי סגירת מעגל, שמאותו יום ואילך יהיה קצת יותר חיים בחיים שלנו וקצת פחות מוות. אני לא רוצה לשכוח וגם לו יכולתי לא הייתי רוצה. אני רק רוצה לחיות יותר בשלום עם עצמי, להצליח לסלוח לעצמי. אבל אני יודעת שכל חיי אמשיך לבקש ממנה סליחה והיא לא תוכל לענות, וכך גם לא תוכל לסלוח. זה משהו שילווה אותי לתמיד. כי אני כן שלטתי בחיים ובמוות שלה ולכן אני פה, בגיהנום הזה. אין לי איך לעודד, אני יכולה רק להזדהות ושתדעי שאת לא לבד אף פעם. אנחנו פה איתך ונעבור את זה ביחד לילה שקט שיהיה חיבוק גדול ממני יעל

 

[יעל של עדי]

כן, בחזרה לחיים!

שלום יש משהו בחזרה שמרגיז. אם הכל חזר להיות כמו שהיה קודם, אז מה נשאר? אני זוכרת שבהתחלה פחדתי שכל ההריון והלידה יעלמו לי יום אחד (או לפי השיר של רחל: "ההיית או חלמתי חלום"). אבל הם לא נעלמים. אפילו היום לאחר ארבע וחצי שנים, זה חוזר מדי פעם למשל כשעושים את ספירת ימי ההולדת הקרובים ומגיעים לאוקטובר... או מסיבות סוף שנה בגנים ואני חושבת שהייתי צריכה להיות במסיבה של גן טרום חובה... ובכלל. מצד שני, כמו שכתבתי בספר שלי, היה יום אחד שהחלטתי שזהו. אם אני אמשיך ככה, אז כאילו כל מה שהיה, היה סתם. שלזכרה, עלי להמשיך לחיות ולעשות. שהיא לא הייתה רוצה סמרטוט רופס בתור אמא ולקחתי את עצמי בידיים. זה לקח לי שנה, ולכל אחד זה יכול לקחת זמן שונה (הטווח ה"נורמלי" הוא עד שלוש שנים) אבל אין ברירה כי אחרת אנחנו מבזבזנים את החיים ואת הניסיון שעברנו ובמקום להשתפר אנחנו נגמרים וחבל. כאדם מאמין אולי הייתי יכולה לומר שזה היה ניסיון אבל אני לא ממש מאמינה. מצד שני, קראתי פעם בספר על אמהות, על אמא שנולד לה ילד פגוע ואז מישהו אמר לה שהגורל (או אלוהים אם תרצו) לא נותן למישהו משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו. וזה דווקא מעודד. זה מעצבן (למה דווקא עלי סומכים שאתמודד עם זה???) אבל גם מעודד במידה מסויימת. עכשיו אתם יכולים להבין למה כתבתי ספר. כנראה שלשתפך בכתב זה התחום שלי. כתבתי המון וכל הכבוד למי שיש סבלנות לקרוא הכל. אבל בכל שאת עוד כמה מילים על אותם אנשים שמברכים: תחליטי שלא שווה לך להתעצבן מהם. פשוט תתעלמי. מי שלא היה שם בשבילך כשהיית צריכה, לא שווה עכשיו שיחרב לך את מצב הרוח. תתרכזי באנשים הטובים שסביבך, בעבודה שלך, תפרגני לעצמך גם מצבי רוח גרועים ונפילות אבל גם קצת לעשות חיים. שיהיה רק טוב. יעל

 

[תמיד איתנו]

ליעל...../images/Emo41.gif

מזדהה עם דברייך. כתבת בין היתר כי...זה לקח לי שנה, ולכל אחד זה יכול לקחת זמן שונה (הטווח ה"נורמלי" הוא עד שלוש שנים) אבל אין ברירה כי אחרת אנחנו מבזבזים את החיים ואת הניסיון שעברנו ובמקום להשתפר אנחנו נגמרים וחבל... אכן, כל אחד בזמן שלו...יש כאלו שמייד חוזרים לחיים ושמים מאחור את כל "פרשת" האבדן, ויש כאלו שמתאבלים שנים על גבי שנים...כל כך אישי... אין חוקים בכל הנוגע להתמודדות מסתבר... בהקשר הזה, נתקלתי פעם בחבר שאמרתי לו שקשה לנו עדיין לצאת עם חברים, והוא אמר לי "עברה כבר חצי שנה מאז זה המון זמן..." ואני מבין שכוונותיו היו טובות. הוא היה מעונין שלא נשב לבד בבית מכונסים בעצמנו...וכן, נחזור לחיים...אבל לדעתי חצי שנה עבור מישהו אחד יכולה להיות תקופה קצרה ולאחר ארוכה... אין שחור ולבן...האמת היא בדרך כלל באמצע... ממני, תמיד איתנו

 

[תמי ס]

לא מגיע לך, לא מגיע לאף אחד!

אנשים פשוט לא יודעים איך להתמודד, לא יודעים מה להגיד, מה נכון. לפעמים אנשים לא מתקשרים כי הם פשוט לא יודעים מה להגיד, ולפעמים לשתוק עדיף על פני להגיד דברים לא מתאימים. גם תתקלי הרבה במשפט "נו, התאוששת?", ולכי תסבירי להם שאף פעם לא מתאוששים. זו תקופה קשה, לפעמים אפילו לא רואים את סופה, אני מאחלת לך שאחרי שיעבור התאריך המשוער, תבוא הקלה מסויימת, כעין פרק שנסגר. כל כך מבינה אותך, הלוואי שיכולתי לחבק ולתמוך, אני עושה זאת מכאן וירטואלית.

 

[karen01]

החזרה

e k, היום הראשון בעבודה היה יום נוראי, במהלכו ברחתי 3 פעמים לשירותים לבכות, וממש לא היה לי ברור איך ממשיכים. וכן, המבטים האלה של "אוי, היא חזרה, איך מדברים איתה", והשאלה הטפשית כל כך אם הכל בסדר... לרוב האנשים עניתי "כן, בערך", כי לא היה לי כוח (וברור שגם להם לא) להתחיל להסביר כמה הכל לא בסדר, ושאין לי מושג איך ומתי יהיה בסדר. אבל, בכל זאת, זה היום הראשון של המסע בחזרה לחיים ה"רגילים". יש ויהיה עוד המון כאב, אבל הוא הרי יהיה שם גם אם לא נחזור לחיים. אני מקווה שהתאריך הזה כן יעזור קצת - לי זה קצת עזר. מדי פעם הייתי עוד אומרת "עכשיו הוא היה צריך להיות בן כך וכך", אבל גם את זה אני עושה כבר פחות. אולי הוא לא היה צריך להיות, אלא רק חשבתי שהוא יהיה. כמו שכתבו לך - זה ממש לא מגיע לך. לאנשים הכי מגעילים זה לא מגיע - זה נורא מדי. אבל אין צדק בחיים, ולהרבה אנשים טובים קורים דברים איומים, עוד לא הבנתי למה. שולחת לך חיבוק גדול.

 

[sivanori]

כן, בחזרה לחיים

גם אני חזרתי לעבודה. עוד כשהילד שלי היה בטיפול נמרץ אמא שלי ובעלי זרקו אותי חזרה לעבודה. בקשתי שיעשו בשבילי עבודת הכנה (בשביל מה יש 144 משרדי?) ועדיין, גם שלוש שנים אח"כ אנשים עוד שואלים אותי מה שלום הגדול. הגדול מצויין תודה, נח טוב בבית הקברות ושומרים עליו מצויין. מה אני אגיד להם? אני אומרת את כל האמת "הגדול לא היה הצלחה. מת בגיל 25 ימים". זה מיד סותם את הגולל על השיחה ואפשר להמשיך הלאה. לבכות? זה אח"כ כשלא רואים. עד מתי? לנצח מסתבר. רק בדרגות משתנות, ובגדול כל יום טיפה יותר קל. למה מגיע לך? לא מגיע לך. לא מגיע לאף אחד. החיים מסריחים. מזל שמדי פעם יש נקודות אור. אני יכולה לשלוח לך רק

גדול והזדהות עמוקה. אין לי בשורות טובות. רק הידיעה שאת לא היחידה. לא זו רק את. אולי זה הדבר הכי חשוב שהפורום הזה מעביר.

 

[e k]

תודה

תודה לכן בנות שאתן פה. אני לא חושבת שיש משהו בעולם שמבין כל מילה שאני כותבת כמוכן. רק פה אני מרגישה לא לבד.

 

[זוהרה מצליחה החודש]

אני נורא פחדתי לחזור לעבודה

ואפילו ניהלתי על זה דיונים ארוכים בפורום פוריות. אבל, היום במבט לאחור, זה לא היה נורא כל כך. חלק מהאנשים היו ממש בסדר, בעיקר הנשים. ניגשו, חיבקו, או סתם אמרו לי "דאגנו לך". חזרתי במתינות (הייתי שבועיים בבית, מהסקירה הנוראית ועד שבוע אחרי הגרידה) וגיליתי שהעבודה היא עוגן של שפיות עבורי. אנשים רגישים יעזרו לך לעבור את הימים הקשים, אנשים פחות רגישים, צריך פשוט ללמוד להתעלם מהם. אני קוראת להם "שואבי אנרגיות" ומתעלמת מהם. אני צריכה את הכוחות שלי להתחזק כדי להמשיך בטיפולים. אנחנו כאן לעזור לך. חיבוק לחיזוק.