בחיים לא בכיתי מול אנשים../images/Emo95.gif
בגלל תסכול. היום הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי. אמא שלי השבוע סיפרה לי שיש לה גידול והיא צריכה לעבור שבוע הבא ניתוח. זה מביא לכל כך הרבה בעיות שנובעות מתוך זה. דבר ראשון, זה ממש ממש מפחיד אותי. בייחוד עכשיו בתקופה הזו שלפני הטקס של שגיא (מכמה הודעות למטה...), שנפתר בגלל ניתוח הכי פשוט שיש בערך, אני לא מסוגל לחשוב על זה שהיא גם תצטרך לעבור ניתוח, אפילו שזה לא ניתוח מסובך... מאז כתה ט' יושב לי בראש ש"כל ניתוח, ולו הכי קטן יכול להרוג". ואפעם לא הרגשתי בנוח לדבר עם ההורים שלי על מה המוות של שגיא עשה לי, אז אני לא יכול לשתף אותה... בנוסף לזה, האחים שלי עוד לא יודעים לגבי זה, אז אני לא באמת יכול לדבר עם אפחד בבית על הנושא.. זה ממש מתסכל אותי.. והכי גרוע מהכל, מה שהכי מאכזב אותי זה אחד החברים שלי. שבוע הבא הייתי אמור לנסוע לחבר שלא ראיתי הרבה זמן למסיבת סיום שלו בתיכון, אבל אני לא מגיע כי באותו יום יש את הניתוח. ואשכרה הוא בא ונתן לי את התחושה שאני לא בסדר על זה שאני לא בא. ש"זה לא ניתוח של חיים או מוות", אז אני יכול לנסוע למסיבת סיום שלו, כי זה רק שעה וחצי. אפילו שזה אומר לא להיות עם אמא שלי [שאגב, מאז ומתמיד היא מתנגדת לניתוחים אלא אם הם באמת חיוניים, כמו זה...]. עם כל הכבוד והאהבה לחבר הזה ולמסיבה שלו, הבריאות של אמא שלי הרבה יותר חשובה, גם אם זה מה שינתק את החברות שלנו. לא משנה לי גם אם הניתוח בבוקר, אני הולך להיות שם עם אמא שלי כי זה חשוב לה וזה חשוב לי ואני חושב שזו סיבה מספיק מוצדקת בשביל לא לבוא למסיבה... והיום לפני שיצאתי מהבית היה לי איתה איזה ויכוח קטן, והאינסטינקט הראשוני שלי היה פשוט לצאת מהחדר בכעס, אבל מצאתי את עצמי מחבק אותה. ואז יצאתי מהבית (אחרי הרצאה קטנה על זה שאני חרא חבר) ופשוט התחלתי לבכות. הגעתי לבית של ידידה שלי והתחלתי לצעוק שכבר נמאס לי מהכל, והתחלתי לבכות כמו ילד קטן מולה ומול עוד ידידה שלי שהייתה שם ופשוט רציתי להרוג מישהו... ואח"כ קיבלתי טלפון מאמא שלי, שגם ככה קשה לה וכל היום אני שומע אותה בוכה, מקווה שאפחד לא שם לב, והיא התקשרה לשאול למה אני נראה מצוברח בכמה ימים האחרונים, ופשוט אין לי לב להגיד לה שאני פוחד שהיא תמות כמו שגיא, אז אני שותק. ובוכה בטלפון. ומנסה להסתיר את זה. וברגע שניתקתי התפרצתי בבכי (זה היה אצל דניאל בבית...) אני באמת לא מסוגל להתמודד עם דברים כאלה. רק שהכל יעבור כבר..
בגלל תסכול. היום הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי. אמא שלי השבוע סיפרה לי שיש לה גידול והיא צריכה לעבור שבוע הבא ניתוח. זה מביא לכל כך הרבה בעיות שנובעות מתוך זה. דבר ראשון, זה ממש ממש מפחיד אותי. בייחוד עכשיו בתקופה הזו שלפני הטקס של שגיא (מכמה הודעות למטה...), שנפתר בגלל ניתוח הכי פשוט שיש בערך, אני לא מסוגל לחשוב על זה שהיא גם תצטרך לעבור ניתוח, אפילו שזה לא ניתוח מסובך... מאז כתה ט' יושב לי בראש ש"כל ניתוח, ולו הכי קטן יכול להרוג". ואפעם לא הרגשתי בנוח לדבר עם ההורים שלי על מה המוות של שגיא עשה לי, אז אני לא יכול לשתף אותה... בנוסף לזה, האחים שלי עוד לא יודעים לגבי זה, אז אני לא באמת יכול לדבר עם אפחד בבית על הנושא.. זה ממש מתסכל אותי.. והכי גרוע מהכל, מה שהכי מאכזב אותי זה אחד החברים שלי. שבוע הבא הייתי אמור לנסוע לחבר שלא ראיתי הרבה זמן למסיבת סיום שלו בתיכון, אבל אני לא מגיע כי באותו יום יש את הניתוח. ואשכרה הוא בא ונתן לי את התחושה שאני לא בסדר על זה שאני לא בא. ש"זה לא ניתוח של חיים או מוות", אז אני יכול לנסוע למסיבת סיום שלו, כי זה רק שעה וחצי. אפילו שזה אומר לא להיות עם אמא שלי [שאגב, מאז ומתמיד היא מתנגדת לניתוחים אלא אם הם באמת חיוניים, כמו זה...]. עם כל הכבוד והאהבה לחבר הזה ולמסיבה שלו, הבריאות של אמא שלי הרבה יותר חשובה, גם אם זה מה שינתק את החברות שלנו. לא משנה לי גם אם הניתוח בבוקר, אני הולך להיות שם עם אמא שלי כי זה חשוב לה וזה חשוב לי ואני חושב שזו סיבה מספיק מוצדקת בשביל לא לבוא למסיבה... והיום לפני שיצאתי מהבית היה לי איתה איזה ויכוח קטן, והאינסטינקט הראשוני שלי היה פשוט לצאת מהחדר בכעס, אבל מצאתי את עצמי מחבק אותה. ואז יצאתי מהבית (אחרי הרצאה קטנה על זה שאני חרא חבר) ופשוט התחלתי לבכות. הגעתי לבית של ידידה שלי והתחלתי לצעוק שכבר נמאס לי מהכל, והתחלתי לבכות כמו ילד קטן מולה ומול עוד ידידה שלי שהייתה שם ופשוט רציתי להרוג מישהו... ואח"כ קיבלתי טלפון מאמא שלי, שגם ככה קשה לה וכל היום אני שומע אותה בוכה, מקווה שאפחד לא שם לב, והיא התקשרה לשאול למה אני נראה מצוברח בכמה ימים האחרונים, ופשוט אין לי לב להגיד לה שאני פוחד שהיא תמות כמו שגיא, אז אני שותק. ובוכה בטלפון. ומנסה להסתיר את זה. וברגע שניתקתי התפרצתי בבכי (זה היה אצל דניאל בבית...) אני באמת לא מסוגל להתמודד עם דברים כאלה. רק שהכל יעבור כבר..
