בטיפול עם עפר שכטר
טיפול מס' 2 נשמעת דפיקה בדלת, אורנה, הפסיכולוגית, קמה ופותחת את הדלת. עפר נכנס "היי, מה שלומך?" אורנה: אני בסדר ואתה? עפר לא עונה ומתיישב על השפה. אורנה: רוצה לשתות משהו עפר? "לא תודה, אני לא צמא" עפר מתנשף, טיפה של זעה נוזלת לו על המצח "למה אתה מתנשף ככה?" "אה.. זה בגלל שעליתי במדרגות, מישהו תפס את המעלית" "ואתה גם מזיע" "כן זה בגלל שבאתי ברגל, אין לי מכונית ולא היתה לי סבלנות לחכות למונית, אז החלטתי ללכת ברגל, במילא אני גר קרוב לכאן וזה גם טובב למשקל" "אתה דואג למשקל שלך?" שאלה בפליאה "לא.... את יודעת... ככה זה בשואו ביזנס... צריך להראות טוב... אחרת.." "אחרת מה?" "אממ.. לא משנה...." מסתכלת עליו במבט בוחן, ויש שתיקה של דקה אורנה: "זה חשוב לך המראה החיצוני?" עפר משחק עם אצבעותיו ובוחן את החדר מוריד את גבותיו "אפשר מים? נהייתי צמא..." "בטח... אל תתבייש לבקש" אורנה קמה למטבח ומוזגת לעפר כוס מים... היא מגישה לעפר את כוס המים ומתיישבת.. "אז לא ענית לי.." עפר שותה את כל המים שבכוס... "כן אני חושב שזה דבר מאוד חשוב... להראות טוב.." "אתה יודע.... אני מסתכלת עליך.....וכשאמרת עכשיו את התשובה הזאת היה על הפנים שלך מבט מזלזל, כאילו... היה נראה לי לרגע שאתה בספק אם זה נכון, מה שאתה אומר..." עפר שותק... שקט בחדר כחצי דקה "אתה שלם עם המראה שלך?" "לא..." "היית רוצה לשנות משהו?" עפר מצחקק " למה אתה צוחק" משיבה אליו בחיוך "כי זה ברור" "מה ברור?" מקבצת את ענייה ומנסה להבין את עפר "תסכלי עליי..." אורנה בוחנת את עפר מרגל ועד ראש "אני מסכלת וכל מי שאני רואה זה עלם חן, ילד יפה.." עפר קטע אותה באמצע המשפט "אמרת ילד.." "זה מפריע לך?" "קצת.." "למה זה מפריע לך?" "לא יודע... אולי כי אני לא ילד?!" "אתה יודע שיש הרבה אנשים שאם יגידו להם שהם נראים ילדים הם יראו בזה מחמאה ענקית?" עפר שותק.. נושך את שפתו ומראה סימנים של חוסר סבלנות.. "אז מה היית רוצה לשנות בצורה החיצונית שלך?" "את עדיין לא הבנת?" "באמת שלא.." "הגובה שלי." "מה הגובה שלך?" עפר מסתכל בפליאה, כאילו חושב איך העיזה לשאול... "אני כבר לא יודע" אורנה מסתכלת בפליאה "אתה לא יודע מה הגובה שלך?" "לא.. בגיל 15 הפסקתי למדוד... לא גבהתי מאז אז לא ראיתי שום טעם להימדד שוב" "ואתה לא זוכר?" "לא" בוחנת את עפר "אולי אתה מפחד לדעת?" "אני לא מפחד אני פשוט לא רוצה לדעת..." "אתה יודע עפר, לפעמים אנחנו לא יודעים אם אנחנו מפחדים או לא רוצים, אפילו האדם עצמו מסוגל להחביא מעצמו סודות.... כבר אמרתי לך שמהחדר הזה לא יוצא כלום? אמרתי לך שזה חדר אטום לגמרי וכל מה שנאמר כאן נשאר רק בין הקירות האלה?" עפר מסמן בראשו לחיוב ונושף.. "אתה יכול לפתוח את המגירה מאחורייך?" עפר ניגש למגירה ופותח אותה... " יש שם מטר, אתה יכול להוציא אותו?" עפר מוציא את המטר... ובולע את הרוק שהצטבר לו בפה "אני רוצה שנתמודד ביחד עם עניין הגובה שכ"כ מציק לך.." " אני לא נמדדתי מגיל 15.." עפר עוצם את עיניו, כדי להראות לה שהוא באמת התכוון למה שאמר ושהוא רציני.. "אני יודעת... אמרת לי" עפר מושיט לאורנה את המטר... "רוצה שאני אעשה את זה? יהיה לך יותר קל..." עפר מגרד את העורף שלו, הלחיים שלו נהיו אדומות והוא מסמן בראשו בחיוב.. אורנה קמה מהשפה ופותחת את המטר "בוא, תדרך על הברזל הזה ותעמוד זקוף" אורנה פורשת את המטר עד שמגיע לקצה ראשו של עפר... עפר: "כמה אני?" אורנה סוגרת את המטר ומתיישבת... עפר גם מתיישב "את לא רוצה להגיד לי?" העיניים של עפר אדומות וכך גם לחייו, כאילו עבר תהליך מאוד מביך ומלחיץ... אורנה מניחה את מרפקה על ידית השפה ושמה את ראשה על ידה, היא בוחנת את עפר "אתה שאלת כמה אתה..." היא ממצמצת ומנסה להבין "כן, כמה אני?.. מה הגובה שלי?" דממה של 10 שניות "שאלת כמה אתה... לרגע יכולתי להבין ממך שיש קשר בין הגובה שלך לכמה אתה... כמה אתה שווה?" עפר שותק "יכול להיות שאנשים מעריכים אחד את השני, ע"פ גובה?... ככל שאתה נמוך יותר ככה מעריכים אותך פחות?" עפר שותק וזז בשפתו כאילו לא נוח לו... "הדיבורים על הגובה מביכים אותך." "כן" "זה מפריע לך שאתה נמוך?" "כן.... אבל כבר התרגלתי.." "מה זאת אומרת?... כבר התרגלת?.... תמיד היית נמוך?" "תמיד.. גם בילדות." "במה זה הפריע לך אז?" עפר מחייך חצי חיוך, מסתכל הצידה ופניו נעשות רציניות... עניו עדיין אדומות... הוא מסתכל לרצפה ונחיריו נפתחים.. הוא מיישר מבטו מרטיב את שפתיו היבשות עם לשונו וענייו דומעות. הוא מושך באפו ואומר: "במה זה הפריע לי?... הפריע לי שלא קבלו אותי לנבחרת הכדורסל, שהייתי צריך לעמוד על שרפרף בתמונה הכיתתית, שכשהייתי בכיתה ו ילדים מכיתה ד' היו מרביצים לי בהפסקות, שכשהייתי בכיתה ז' ילדים מכיתה ט' היו מחכים להפסקה רק כדי לבוא ולהשפיל אותי, הפריע לי שקראו לי עכבר, גמד, הפריע לי שבנות התייחסו אליי כמו אל גור חתולים, הפריע לי שנעלו אותי בשירותים והמורים היו חושבים ששוב הברזתי, הפריע לי ששברו לי את היד...." עפר החזיק בידו ומישש אותה, הוא התקשה לדבר... אורנה הסתכלה על עפר בעניים בוחנות... שתיקה הייתה בחדר כ 15 שניות.. "היה לך קשה" עפר שתק, והנהן בחיוב... "ובמה זה מפריע לך היום?" עפר חושב "היום זה פחות מפריע לי.... יש רגעים שזה שוב חוזר, ואנשים לא מעריכים אותי נכון, כמו שאת עשית..." "אני מצטערת... זה בגלל שקראתי לך ילד?"
טיפול מס' 2 נשמעת דפיקה בדלת, אורנה, הפסיכולוגית, קמה ופותחת את הדלת. עפר נכנס "היי, מה שלומך?" אורנה: אני בסדר ואתה? עפר לא עונה ומתיישב על השפה. אורנה: רוצה לשתות משהו עפר? "לא תודה, אני לא צמא" עפר מתנשף, טיפה של זעה נוזלת לו על המצח "למה אתה מתנשף ככה?" "אה.. זה בגלל שעליתי במדרגות, מישהו תפס את המעלית" "ואתה גם מזיע" "כן זה בגלל שבאתי ברגל, אין לי מכונית ולא היתה לי סבלנות לחכות למונית, אז החלטתי ללכת ברגל, במילא אני גר קרוב לכאן וזה גם טובב למשקל" "אתה דואג למשקל שלך?" שאלה בפליאה "לא.... את יודעת... ככה זה בשואו ביזנס... צריך להראות טוב... אחרת.." "אחרת מה?" "אממ.. לא משנה...." מסתכלת עליו במבט בוחן, ויש שתיקה של דקה אורנה: "זה חשוב לך המראה החיצוני?" עפר משחק עם אצבעותיו ובוחן את החדר מוריד את גבותיו "אפשר מים? נהייתי צמא..." "בטח... אל תתבייש לבקש" אורנה קמה למטבח ומוזגת לעפר כוס מים... היא מגישה לעפר את כוס המים ומתיישבת.. "אז לא ענית לי.." עפר שותה את כל המים שבכוס... "כן אני חושב שזה דבר מאוד חשוב... להראות טוב.." "אתה יודע.... אני מסתכלת עליך.....וכשאמרת עכשיו את התשובה הזאת היה על הפנים שלך מבט מזלזל, כאילו... היה נראה לי לרגע שאתה בספק אם זה נכון, מה שאתה אומר..." עפר שותק... שקט בחדר כחצי דקה "אתה שלם עם המראה שלך?" "לא..." "היית רוצה לשנות משהו?" עפר מצחקק " למה אתה צוחק" משיבה אליו בחיוך "כי זה ברור" "מה ברור?" מקבצת את ענייה ומנסה להבין את עפר "תסכלי עליי..." אורנה בוחנת את עפר מרגל ועד ראש "אני מסכלת וכל מי שאני רואה זה עלם חן, ילד יפה.." עפר קטע אותה באמצע המשפט "אמרת ילד.." "זה מפריע לך?" "קצת.." "למה זה מפריע לך?" "לא יודע... אולי כי אני לא ילד?!" "אתה יודע שיש הרבה אנשים שאם יגידו להם שהם נראים ילדים הם יראו בזה מחמאה ענקית?" עפר שותק.. נושך את שפתו ומראה סימנים של חוסר סבלנות.. "אז מה היית רוצה לשנות בצורה החיצונית שלך?" "את עדיין לא הבנת?" "באמת שלא.." "הגובה שלי." "מה הגובה שלך?" עפר מסתכל בפליאה, כאילו חושב איך העיזה לשאול... "אני כבר לא יודע" אורנה מסתכלת בפליאה "אתה לא יודע מה הגובה שלך?" "לא.. בגיל 15 הפסקתי למדוד... לא גבהתי מאז אז לא ראיתי שום טעם להימדד שוב" "ואתה לא זוכר?" "לא" בוחנת את עפר "אולי אתה מפחד לדעת?" "אני לא מפחד אני פשוט לא רוצה לדעת..." "אתה יודע עפר, לפעמים אנחנו לא יודעים אם אנחנו מפחדים או לא רוצים, אפילו האדם עצמו מסוגל להחביא מעצמו סודות.... כבר אמרתי לך שמהחדר הזה לא יוצא כלום? אמרתי לך שזה חדר אטום לגמרי וכל מה שנאמר כאן נשאר רק בין הקירות האלה?" עפר מסמן בראשו לחיוב ונושף.. "אתה יכול לפתוח את המגירה מאחורייך?" עפר ניגש למגירה ופותח אותה... " יש שם מטר, אתה יכול להוציא אותו?" עפר מוציא את המטר... ובולע את הרוק שהצטבר לו בפה "אני רוצה שנתמודד ביחד עם עניין הגובה שכ"כ מציק לך.." " אני לא נמדדתי מגיל 15.." עפר עוצם את עיניו, כדי להראות לה שהוא באמת התכוון למה שאמר ושהוא רציני.. "אני יודעת... אמרת לי" עפר מושיט לאורנה את המטר... "רוצה שאני אעשה את זה? יהיה לך יותר קל..." עפר מגרד את העורף שלו, הלחיים שלו נהיו אדומות והוא מסמן בראשו בחיוב.. אורנה קמה מהשפה ופותחת את המטר "בוא, תדרך על הברזל הזה ותעמוד זקוף" אורנה פורשת את המטר עד שמגיע לקצה ראשו של עפר... עפר: "כמה אני?" אורנה סוגרת את המטר ומתיישבת... עפר גם מתיישב "את לא רוצה להגיד לי?" העיניים של עפר אדומות וכך גם לחייו, כאילו עבר תהליך מאוד מביך ומלחיץ... אורנה מניחה את מרפקה על ידית השפה ושמה את ראשה על ידה, היא בוחנת את עפר "אתה שאלת כמה אתה..." היא ממצמצת ומנסה להבין "כן, כמה אני?.. מה הגובה שלי?" דממה של 10 שניות "שאלת כמה אתה... לרגע יכולתי להבין ממך שיש קשר בין הגובה שלך לכמה אתה... כמה אתה שווה?" עפר שותק "יכול להיות שאנשים מעריכים אחד את השני, ע"פ גובה?... ככל שאתה נמוך יותר ככה מעריכים אותך פחות?" עפר שותק וזז בשפתו כאילו לא נוח לו... "הדיבורים על הגובה מביכים אותך." "כן" "זה מפריע לך שאתה נמוך?" "כן.... אבל כבר התרגלתי.." "מה זאת אומרת?... כבר התרגלת?.... תמיד היית נמוך?" "תמיד.. גם בילדות." "במה זה הפריע לך אז?" עפר מחייך חצי חיוך, מסתכל הצידה ופניו נעשות רציניות... עניו עדיין אדומות... הוא מסתכל לרצפה ונחיריו נפתחים.. הוא מיישר מבטו מרטיב את שפתיו היבשות עם לשונו וענייו דומעות. הוא מושך באפו ואומר: "במה זה הפריע לי?... הפריע לי שלא קבלו אותי לנבחרת הכדורסל, שהייתי צריך לעמוד על שרפרף בתמונה הכיתתית, שכשהייתי בכיתה ו ילדים מכיתה ד' היו מרביצים לי בהפסקות, שכשהייתי בכיתה ז' ילדים מכיתה ט' היו מחכים להפסקה רק כדי לבוא ולהשפיל אותי, הפריע לי שקראו לי עכבר, גמד, הפריע לי שבנות התייחסו אליי כמו אל גור חתולים, הפריע לי שנעלו אותי בשירותים והמורים היו חושבים ששוב הברזתי, הפריע לי ששברו לי את היד...." עפר החזיק בידו ומישש אותה, הוא התקשה לדבר... אורנה הסתכלה על עפר בעניים בוחנות... שתיקה הייתה בחדר כ 15 שניות.. "היה לך קשה" עפר שתק, והנהן בחיוב... "ובמה זה מפריע לך היום?" עפר חושב "היום זה פחות מפריע לי.... יש רגעים שזה שוב חוזר, ואנשים לא מעריכים אותי נכון, כמו שאת עשית..." "אני מצטערת... זה בגלל שקראתי לך ילד?"
