ביהדות זה לא קיים.
בנצרות, יש אקט של האב, הבן ורוח הקודש. כאשר השילוש הזה מבדיל בין כל ישות. יש את האב: אלוקים יש לו את הבן: משיח ויש רוח הקודש. וכל אחד מהם היא ישות שלטונית. והנצרות למרות שטוענת שהיא מייחדת האלוק, אינה כי אם משלשת אותו. ביהדות זה לא קיים. ההבדל הוא מאוד מהותי. גם ביהדות יש משיח, גם ביהדות יש רוח קודש, וביהדות כפי שאמרתי לך, יש מישור מקשר. אלא שביהדות כל עצם האמונה מיוחסת אל אלוקים. וכוונתי לא היתה נגד זה. אנו מאמינים בקב"ה, אנו עובדים אותו, אנו מקיימים מצוותיו, אנו מתפללים לו, בזמן המקדש אנו מקריבים קרבנות כלפיו, מדליקים נרות המנורה כלפיו וכו'. משיח אצלנו, הוא בבחינת מושיע. אדם לכל דבר, רק שנבחר כמו משה, להושיע את העם. רוח הקודש והנבואה, איננו עובדים אותם. אנו יודעים שהן מלאות קדושה, אך אנו מעוניינים להגיע בעזרתן אל אלוקים. המישור המחבר. בעוונות ראשוני האדם בעולם, נאלצים אנו לחיות חיינו בעולם חומרי וגשמי. ואילו אלוקים הוא רוחני לגמרי. הבעיה היא אותה בעיה שהעלנו - אין לנו יכולת לדעת מהו אלוקים, ואין לנו יכולת לתאר אותו ולדעת תכונותיו כלל. אולם, אנו מחוייבים לקיים את דבריו, שכן קיבלנו אותם בנעשה ונשמע (וגם כפייה) לאחר שבמו עינינו ראינו אותו מוציא אותנו ממצרים בנסים גדולים, קורע לנו את ים סוף, נותן לנו את התורה במעמד ניסי עצום... לכן, יש יחסי גומלין. כאן נכנס אותו מישור מחבר. המישור הזה הוא חציצה ביננו לבין אלוקים. תאר לך את זה כאילו החיבור ביני לבינך כשנפגשים יהיה לחיצת יד לשלום. זה כמו הידיים הלחוצות. כלומר, הוא קשור לאלוקים, הוא חלק אלוק ממעל שהוריד עבורנו הקב"ה, על מנת לברוא עולם של חומר. המישור הזה, איננו עובדים אותו. הוא גם אינו משהו כמו אלוקים שני או מיני אלוקים. הוא חלק שקשור להופעה האלוקית בעולם ולהשגחה שלו. הסיבה שהוא נצרך: אלוקים רוחני אדם - גשמי וצריך חיבור בין השניים. המישור המחבר הוא רק חיבור. אנו עובדים את אלוקים עצמו ורק אותו. הוא הא-ל היחיד. אנו מייחדים אותו כל יום בקריאת שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. המישור הזה הוא מישור שפשוט משמש לתקשורת. אני אומר שכשאנו מגדירים זה אותו, כי אנו מדברים כיצד שאנו מתבוננים. כשהעם נענש למשל. מה אנו מסוגלים לתאר: "חרון אף ה'". הרי לא מענישים אדם בלי כעס. זה ההבנה שלנו כבני אדם. אנו משליכים תכונות גשמיות על התוצר של הקישור ביננו לבין אלוקים, כי זה מה שאנו רואים. ודאי שלאלוקים אין תכונות גשמיות. ולכן ההופעה של כעס היא במישור המחבר. בקיצור, המישור הזה הוא כמו מעין יד של אלוקים (ביטוי. לאלוקים לא ניתן לתאר ידיים), ואינו מקור לעבודה, אהבה או יראה שלנו כלל. בנצרות לעומת זאת, גם האב גם הבן וגם רוח הקודש הם מושאי עבודה והם גם עצמים נפרדים שכולם אלוקים חיים. ולכן זה כאילו שלושה אלוקים. אנו מייחדים אותו ויודעים לעבוד את אלוקים עצמו דרך כלים שנתן לנו. איננו עובדים את הכלים אלא אותו. אנחנו רק משתמשים בהם.
בנצרות, יש אקט של האב, הבן ורוח הקודש. כאשר השילוש הזה מבדיל בין כל ישות. יש את האב: אלוקים יש לו את הבן: משיח ויש רוח הקודש. וכל אחד מהם היא ישות שלטונית. והנצרות למרות שטוענת שהיא מייחדת האלוק, אינה כי אם משלשת אותו. ביהדות זה לא קיים. ההבדל הוא מאוד מהותי. גם ביהדות יש משיח, גם ביהדות יש רוח קודש, וביהדות כפי שאמרתי לך, יש מישור מקשר. אלא שביהדות כל עצם האמונה מיוחסת אל אלוקים. וכוונתי לא היתה נגד זה. אנו מאמינים בקב"ה, אנו עובדים אותו, אנו מקיימים מצוותיו, אנו מתפללים לו, בזמן המקדש אנו מקריבים קרבנות כלפיו, מדליקים נרות המנורה כלפיו וכו'. משיח אצלנו, הוא בבחינת מושיע. אדם לכל דבר, רק שנבחר כמו משה, להושיע את העם. רוח הקודש והנבואה, איננו עובדים אותם. אנו יודעים שהן מלאות קדושה, אך אנו מעוניינים להגיע בעזרתן אל אלוקים. המישור המחבר. בעוונות ראשוני האדם בעולם, נאלצים אנו לחיות חיינו בעולם חומרי וגשמי. ואילו אלוקים הוא רוחני לגמרי. הבעיה היא אותה בעיה שהעלנו - אין לנו יכולת לדעת מהו אלוקים, ואין לנו יכולת לתאר אותו ולדעת תכונותיו כלל. אולם, אנו מחוייבים לקיים את דבריו, שכן קיבלנו אותם בנעשה ונשמע (וגם כפייה) לאחר שבמו עינינו ראינו אותו מוציא אותנו ממצרים בנסים גדולים, קורע לנו את ים סוף, נותן לנו את התורה במעמד ניסי עצום... לכן, יש יחסי גומלין. כאן נכנס אותו מישור מחבר. המישור הזה הוא חציצה ביננו לבין אלוקים. תאר לך את זה כאילו החיבור ביני לבינך כשנפגשים יהיה לחיצת יד לשלום. זה כמו הידיים הלחוצות. כלומר, הוא קשור לאלוקים, הוא חלק אלוק ממעל שהוריד עבורנו הקב"ה, על מנת לברוא עולם של חומר. המישור הזה, איננו עובדים אותו. הוא גם אינו משהו כמו אלוקים שני או מיני אלוקים. הוא חלק שקשור להופעה האלוקית בעולם ולהשגחה שלו. הסיבה שהוא נצרך: אלוקים רוחני אדם - גשמי וצריך חיבור בין השניים. המישור המחבר הוא רק חיבור. אנו עובדים את אלוקים עצמו ורק אותו. הוא הא-ל היחיד. אנו מייחדים אותו כל יום בקריאת שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. המישור הזה הוא מישור שפשוט משמש לתקשורת. אני אומר שכשאנו מגדירים זה אותו, כי אנו מדברים כיצד שאנו מתבוננים. כשהעם נענש למשל. מה אנו מסוגלים לתאר: "חרון אף ה'". הרי לא מענישים אדם בלי כעס. זה ההבנה שלנו כבני אדם. אנו משליכים תכונות גשמיות על התוצר של הקישור ביננו לבין אלוקים, כי זה מה שאנו רואים. ודאי שלאלוקים אין תכונות גשמיות. ולכן ההופעה של כעס היא במישור המחבר. בקיצור, המישור הזה הוא כמו מעין יד של אלוקים (ביטוי. לאלוקים לא ניתן לתאר ידיים), ואינו מקור לעבודה, אהבה או יראה שלנו כלל. בנצרות לעומת זאת, גם האב גם הבן וגם רוח הקודש הם מושאי עבודה והם גם עצמים נפרדים שכולם אלוקים חיים. ולכן זה כאילו שלושה אלוקים. אנו מייחדים אותו ויודעים לעבוד את אלוקים עצמו דרך כלים שנתן לנו. איננו עובדים את הכלים אלא אותו. אנחנו רק משתמשים בהם.