country joe
New member
ביוגרפיה שכתבתי...
כתבתי ביוגרפיה קצרה על הלהקה להרצאה שאני עורך עליהם מחר במגמת מוזיקה (וכן אני יודע שהיא מאוד מתומצתת אבל זה בסך הכל שיעור של שעה...). אפשר אולי לשים את זה במאמרים... ב- 1983 הקימו 4 תיכוניסטים מלוס אנג'לס להקה שעתידה הייתה לשנות את עולם המוזיקה הפופולרית - הרד הוט צ'ילי פפרז. ואלה שמות: אנתוני קידיס, מייקל בלזרי (פלי), הלל סלובק וג'ק איירונז. הם הושפעו במידה שווה מ- Fאנק ורוק והיו בין הלהקות שיצרו את סגנון ה- Fאנק-מטאל. ב- 84 הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, שנשא את שם הלהקה, בלי סלובק ואיירונז שהיו עסוקים עם הלהקה האחרת שלהם. הוא ממש לא מייצג את מה שהלהקה תעשה אח"כ והוא די גרוע למען האמת. ב- 85, כשסלובק ואיירונז חזרו יצא פריקי סטיילי שהיה מלא ב- Fאנק והיה הרבה יותר טוב מהאלבום הראשון, וב- 87 יצא Uplift Mofo Party Plan. במשך כל הארבע שנים האלה הם היו ידועים רק לקומץ מעריצים שעקב אחריהם. הפריצה הגדולה הגיע רק אחרי טרגדיה שעברה על הלהקה: הגיטריסט הלל סלובק מת ממנת יתר של הרואין, ולמשך פרק זמן ממושך עתיד הלהקה עמד בסימן שאלה, כשפרישתו של ג'ק איירונז רק הוסיפה לזה. הישועה הגיע מכיוונם של הגיטריסט-מעריץ הלהקה בן ה-17 ג'ון פרושונטה והמתופף צ'אד סמית'. איתם הוקלט האלבום המוצלח ביותר של הפפרז עד אז - Mother's Milk, שהוציא מס' להיטים ל- MTV, העמיד את הלהקה במעמד של סלבריטאות. השיר Show me your Soul אפילו שולב בפסקול הסרט "אשה יפה". אבל ההצלחה האמיתית הגיע רק ב- 91 כשהלהקה נכנסה לטירה רדופת רוחות בהוליווד להקליט את מה שלדעת רבים הוא אלבומה הטוב ביותר: BloodSugarSexMagik. האלבום הראה צדדים יותר מלודיים במוזיקה שלהם, לצד Fאנק-רוק מחשמל, והניב מס' רב של להיטים כמו Under the Bridge, Give it Away, Suck my Kiss ו- Breaking the Girl. בשלב הזה חברי הלהקה כבר היו במעמד של כוכבים בינלאומיים, מה שדווקא גרם לעוד טרגדיה: במהלך סיבוב הופעות ביפן הודיע פרושונטה שהוא עוזב, והלהקה נכנסה לתקופה השחורה שלה, תרתי משמע. אחרי מס' גיטריסטים שבאו בשערי הלהקה, הגיע דייב נבארו, הגיטריסט לשעבר של ג'יינז אדיקשן. איתו הוקלט האלבום One Hot Minute, שהיה אפל ושונה מבלאד שוגר. המעריצים היו מאוכזבים, התקשורת לא פירגנה, והלהקה מיעטה להופיע. בין 94 ל- 97 בקושי שמעו מהלהקה. ב- 98 הצליחו הפפרז לשכנע את פרושונטה לחזור ללהקה במקום נבארו, מחליפו. בשנים שלאחר הפרישה מהלהקה, פרושונטה היה על סף מוות מס' פעמים בעקבות הזרקה של הרואין 24 שעות ביממה. ג'ון נגמל, וב- 99 יצא האלבום המצליח קליפורניקיישן שהחזיר ללהקה את כבודה האבוד. האלבום היה בוגר, רך, וקליט הרבה יותר משאר אלבומי הלהקה וכן מאוד הצליח. ב- 2002 יצא By the Way שהוכיח סופית שהפפרז התבגרו והשתנו. האלבום היה נטול Fאנק כמעט לחלוטין, אך למרות זאת, ואולי בזכות זאת, הצליח ושמר על מעמד הפפרז כאחת הלהקות הגדולות בעולם, אם לא הגדולה שבהן. עם ביוגרפיה מרתקת כזאת, סגנון ייחודי וטרגדיות שלא הרבה להקות היו עומדות בהן, ניתן לומר שהצ'ילי פפרז שינו את פני הרוק של שנות התשעים, וסביר להניח שעוד ימשיכו לשנות ולהשפיע.
כתבתי ביוגרפיה קצרה על הלהקה להרצאה שאני עורך עליהם מחר במגמת מוזיקה (וכן אני יודע שהיא מאוד מתומצתת אבל זה בסך הכל שיעור של שעה...). אפשר אולי לשים את זה במאמרים... ב- 1983 הקימו 4 תיכוניסטים מלוס אנג'לס להקה שעתידה הייתה לשנות את עולם המוזיקה הפופולרית - הרד הוט צ'ילי פפרז. ואלה שמות: אנתוני קידיס, מייקל בלזרי (פלי), הלל סלובק וג'ק איירונז. הם הושפעו במידה שווה מ- Fאנק ורוק והיו בין הלהקות שיצרו את סגנון ה- Fאנק-מטאל. ב- 84 הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, שנשא את שם הלהקה, בלי סלובק ואיירונז שהיו עסוקים עם הלהקה האחרת שלהם. הוא ממש לא מייצג את מה שהלהקה תעשה אח"כ והוא די גרוע למען האמת. ב- 85, כשסלובק ואיירונז חזרו יצא פריקי סטיילי שהיה מלא ב- Fאנק והיה הרבה יותר טוב מהאלבום הראשון, וב- 87 יצא Uplift Mofo Party Plan. במשך כל הארבע שנים האלה הם היו ידועים רק לקומץ מעריצים שעקב אחריהם. הפריצה הגדולה הגיע רק אחרי טרגדיה שעברה על הלהקה: הגיטריסט הלל סלובק מת ממנת יתר של הרואין, ולמשך פרק זמן ממושך עתיד הלהקה עמד בסימן שאלה, כשפרישתו של ג'ק איירונז רק הוסיפה לזה. הישועה הגיע מכיוונם של הגיטריסט-מעריץ הלהקה בן ה-17 ג'ון פרושונטה והמתופף צ'אד סמית'. איתם הוקלט האלבום המוצלח ביותר של הפפרז עד אז - Mother's Milk, שהוציא מס' להיטים ל- MTV, העמיד את הלהקה במעמד של סלבריטאות. השיר Show me your Soul אפילו שולב בפסקול הסרט "אשה יפה". אבל ההצלחה האמיתית הגיע רק ב- 91 כשהלהקה נכנסה לטירה רדופת רוחות בהוליווד להקליט את מה שלדעת רבים הוא אלבומה הטוב ביותר: BloodSugarSexMagik. האלבום הראה צדדים יותר מלודיים במוזיקה שלהם, לצד Fאנק-רוק מחשמל, והניב מס' רב של להיטים כמו Under the Bridge, Give it Away, Suck my Kiss ו- Breaking the Girl. בשלב הזה חברי הלהקה כבר היו במעמד של כוכבים בינלאומיים, מה שדווקא גרם לעוד טרגדיה: במהלך סיבוב הופעות ביפן הודיע פרושונטה שהוא עוזב, והלהקה נכנסה לתקופה השחורה שלה, תרתי משמע. אחרי מס' גיטריסטים שבאו בשערי הלהקה, הגיע דייב נבארו, הגיטריסט לשעבר של ג'יינז אדיקשן. איתו הוקלט האלבום One Hot Minute, שהיה אפל ושונה מבלאד שוגר. המעריצים היו מאוכזבים, התקשורת לא פירגנה, והלהקה מיעטה להופיע. בין 94 ל- 97 בקושי שמעו מהלהקה. ב- 98 הצליחו הפפרז לשכנע את פרושונטה לחזור ללהקה במקום נבארו, מחליפו. בשנים שלאחר הפרישה מהלהקה, פרושונטה היה על סף מוות מס' פעמים בעקבות הזרקה של הרואין 24 שעות ביממה. ג'ון נגמל, וב- 99 יצא האלבום המצליח קליפורניקיישן שהחזיר ללהקה את כבודה האבוד. האלבום היה בוגר, רך, וקליט הרבה יותר משאר אלבומי הלהקה וכן מאוד הצליח. ב- 2002 יצא By the Way שהוכיח סופית שהפפרז התבגרו והשתנו. האלבום היה נטול Fאנק כמעט לחלוטין, אך למרות זאת, ואולי בזכות זאת, הצליח ושמר על מעמד הפפרז כאחת הלהקות הגדולות בעולם, אם לא הגדולה שבהן. עם ביוגרפיה מרתקת כזאת, סגנון ייחודי וטרגדיות שלא הרבה להקות היו עומדות בהן, ניתן לומר שהצ'ילי פפרז שינו את פני הרוק של שנות התשעים, וסביר להניח שעוד ימשיכו לשנות ולהשפיע.
