ביום הזכרון פתאום נזכרים

[שוקי לבנון]

ביום הזכרון פתאום נזכרים

חזרתי מבית העלמין. ראיתי את אחי ואחיותי ראיתי את הדגלים והפרחים אבל לא ראיתי את הפקידים. את אותם טכנוקרטים שמערימים עלינו קשיים בלי טיפת רגש ומצפון. ביום הזכרון כולם אתנו. אבל אנחנו ציבור יתומי גצה"ל. חוזרים מבית העלמין לשיגרה. והצעערים מביננו לחיים הקשים בלי אב תומך. בלי כתף. והמדינה שותקת... ואני חוזר מבית העלמין ומסתכל ביתומים הצעירים וכמו בסרט המראות חוזרות לקרוא לסבא.. אבא, ללכת כילד לאדם זר ברחוב ולקרוא לו אבא.. לחלום בלילה שהאיש שלא הכרתי חוזר.. והשנים נוקפות ואתה מתגייס ליחידה קרבית ואין לך עם מי להתיעץ ואתה מתחתן ואין מי שיתן לך כסף לתזמורת בחתונה.. והילדות מחפשות סבא... והמדינה שותקת.. עד מתי???

 

[מורטוב]

כורך המציאות

מה לעשות שארץ ישראל נינתנה בדמים מרובים (בדמייך חיי בדמייך חיי) את הנעשה אין להשיב צריך וזאת עושים לא תמיד הדרך נכונה וכו' אך מנסים לשים סוף לרשימה המתארכת והולכת של עוד ועוד ילדים/ות יתומים/ות צריך להמשיך הלאה להסתכל אל המחר עוד נגיד שיגיעו ימים טובים בטח הרה יותר מעכשיו