ביום שבת בתל-אביב עיר בלי שמיים, 4 בנובמבר 95
"המומים כואבים מתביישים מתגעגעים". ככה היה כתוב באחד השלטים שהראו בקליפ לזכרו, ואריק איינשטיין שר ברקע "שוב ושוב עובר בי רעד, מי יכול היה לדעת". ואני חושבת מה נשאר מזה. אחרי 12 שנים, מה נשאר מזה? דבר ראשון הייתי מורידה את ה"מתביישים", כי אף אחד כבר לא מתבייש פה יותר. כבר אין את ההכאה-על-חטא שהיתה אחרי הרצח, של איך לא ראינו ואיך לא שמנו לב שכל ההסתה הזאת הולכת רחוק מדי, שעברנו את הגבול. אף אחד כבר לא מתבייש, אף אחד לא לוקח אחריות, החיוך הזחוח של יגאל עמיר כבר לא מזעזע אף אחד, גם לא הלגיטימציה שנותנים לו, והמחשבה שיום אחד הוא יהיה בנאדם חופשי, זה כבר לא משהו לא מציאותי, כמו שהיה לפני 12 שנה. אחר כך הייתי מורידה את ה"המומים". 12 שנה אחרי, זה כבר לא הלם. ה"מי יכול היה לדעת", זה כבר לא נאמר מתוך הלם. אולי זה נאמר בעצב, אולי אפילו יש שם כאב, אבל לא הלם. אי אפשר לשחזר את הרעד הזה ואת העיניים הקרועות, זה כבר לא "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". המילים האלה אולי נחרטו עמוק, כל ילד יכול לצטט את המשפט הזה, כל שנה מתחילים איתו את העצרת, אבל ההלם כבר לא שם. ואולי זה רק טבעי, יש דברים שדוהים עם הזמן, אבל הייתי רוצה שיזכרו את ההלם הזה של אז. שלא האמנו שזה יכול לקרות, אבל זה קרה. אני רוצה לזכור את הדקירה שפילחה לי את הלב אז, את הדמעות שמילאו לי את העיניים, כשהבנתי. את ההלם, את התגובה הראשונית, שזה לא יכול להיות. "אתה עובד עלי", ככה אמרתי לאבא. זה לא יכול להיות. אני לא יודעת עד כמה ה"כואבים" עדיין רלוונטי. אני רוצה להאמין שכן. אבל הזמן הרבה פעמים מקהה את הכאב, הופך אותו מחד וברור וספציפי למטושטש, רחוק יותר. אני לא יכולה לדבר בשם כולם. אבל כמה שכואב לי ביום הזכרון הזה וכשאני רואה כל שנה את העצרת (אני אף פעם לא יכולה ללכת לשם, אף פעם אין לי אומץ להיות שם למרות שאני רוצה), ביום-יום אני לא חושבת על זה הרבה. וגם כשאני כן, זה לא כואב ככה, אני לא באמת מרגישה, אני יכולה לכעוס ולחשוב על ההשלכות ועל האיש, אבל זה לא כואב כמו פעם. לא כמו בימים הראשונים, ואפילו לא כמו בשנים הראשונות. "מתגעגעים." אני חושבת שזה מה שנשאר, הגעגוע. געגוע לתקופה אחרת ולאיש הזה, ואני לא יכולה ולא מתיימרת לדבר בשם כולם, אבל אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לתקופה שאני בקושי זוכרת, אני מתגעגעת ל-26.10.94, כשהייתי בכיתה ג' וחזרתי הביתה מביצפר, ואמא היתה בבית, אני אפילו לא זוכרת למה, היא אף פעם לא היתה בבית בצהרים, אבל באותו יום היא היתה. ובטלויזיה הראו את הסכם השלום עם ירדן, ואת רבין לוחץ ידיים לחוסיין והמון בלונים שעפו באוויר, ואמא שלי בוכה מול הטלויזיה דמעות של התרגשות. אני מתגעגעת לימים שההורים שלי עוד האמינו שכשאני אהיה גדולה לפחות הבנות לא יצטרכו ללכת לצבא, ושיום אחד יהיה פה טוב (היום מישהו עוד מאמין?). אני מתגעגעת לאיש הזה שנתן את הבטחון, לאיש שעשה כ"כ הרבה בשביל המדינה, ועל זה גם מי שלא תמך בו לא יכול לערער, שהוא עשה הרבה בשביל המדינה הזאת. אני לא יכולה לקשר את "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" לאף אחד אחר, רק אליו. ואני מנסה שהגעגועים האלה לא יהפכו לאידיאליזציה, כי זה לא צריך להיות ככה, וכי לא היה מושלם והיו פיגועים והיו מלחמות, תמיד היו, ההבדל הוא שאז היתה תקווה, והיום כבר קשה לי למצוא אותה. אולי התבגרתי ואולי אני צינית מדי, אבל אני לא מצליחה למצוא אותה יותר. ועצוב לי שכלכך הרבה לא מצליחים להתחבר ליום הזכרון הזה, ושהוא נהיה פוליטי מדי, ושלא רוצים להזדהות או לזכור. ואני לא יודעת עד כמה אני יכולה להאשים אותם, כי גם אני הייתי מרגישה ניכור, אם לא הייתי בצד-הפוליטי הזה. ומוזר לי שכל מי שנמצא היום במערכת החינוך לא זוכר את הרצח. כל מי שבבית ספר יסודי לא היה קיים אז, ומי שהיה בי"ב היה בן 5 או 6, ומה הם כבר זוכרים. הילדים שנולדו אחרי הרצח כבר בכיתה ו' היום. 12 שנה זה באמת הרבה זמן. אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה. אני לא רוצה להפוך אותו לקדוש מעונה, ולא לעשות לו פולחן אישיות, ואני לא רוצה לזכור רק את העצרת ב-4.11.95. וגם לא רק את רבין רמטכל בששת הימים או רבין עושה שלום עם ירדן ב-94'. צריך לזכור גם את ה"תשברו להם את הידיים והרגליים" ואת "חתרן בלתי נלאה" ואת "נפולת של נמושות". וגם את הפלמח ואת שיר לשלום ואת הנרות בכיכר. אולי זה כל הפרטים האלה ביחד,ואולי אפילו לא חייבים לקשר את זה רק אליו ולמי שהוא היה, אולי זה לזכור ולהבין את המשמעות של רצח פוליטי, ושנרצח פה ראש ממשלה, ושזה צריך לזעזע אותנו גם 12 שנה אחרי, ועוד הרבה יותר מזה. [אני אף פעם לא הולכת לעצרת. אני תמיד רואה אותה בטלויזיה ואומרת "הלוואי שהייתי שם עכשיו", אבל אני אף פעם לא הולכת. אף פעם לא חזרתי לשם באמת, למקום שבו הדלקנו נרות לפני 12 שנים, והיה המון גרפיטי על הקירות מסביב והמון נרות על הרצפה, ודמעות. הייתי שם לפני 12 שנים, זאת היתה הפעם היחידה שאני זוכרת, והאחרונה, שראיתי דמעות בעיניים של אח שלי, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, עם הכאב שזה גרם לי, לראות אותו עצוב ככה. עם הכאב שלו. והוא היה בן 16.5 אז, ונראה לי כלכך גדול, אבל בעצם זה רק ילד, היום אחותי הקטנה כבר כמעט בת 16, אבל הוא נראה לי כ"כ גדול ובוגר, והוא לקח אותי לשם, ואני לא יכולה באמת לחזור בלעדיו. לא לעצרת של רבין. אני משתדלת לא לעשות קישורים שלא צריך לעשות, ולנסות לא לחשוב 'מה-היה-אם', אם רבין לא היה נרצח, אולי הוא לא היה נהרג בלבנון בדיוק 3 שנים אח"כ? זה מצחיק, העברי שלו יוצא ב-4.11 שנה הבאה (זה תמיד הדבר הראשון שאני בודקת כל פעם שיש לי יומן חדש, מתי תהיה האזכרה ומתי יום הזכרון ורק אז באיזה יום יוצא היומולדת שלי השנה). ואני מנסה בכל זאת לא לקשר ולא לשאול את עצמי מה-היה-אם, ואם באמת היתה לזה תקווה ואם יגאל עמיר באמת רצח את כל הסיכויים לשלום ביחד איתו. אין בזה טעם וזה לא עוזר ולא צריך לחיות בעבר, אז אני כבר לא שואלת את עצמי אם הוא עדיין היה נהרג בלבנון 3 שנים אח"כ אם רבין לא היה נרצח.]
.
"המומים כואבים מתביישים מתגעגעים". ככה היה כתוב באחד השלטים שהראו בקליפ לזכרו, ואריק איינשטיין שר ברקע "שוב ושוב עובר בי רעד, מי יכול היה לדעת". ואני חושבת מה נשאר מזה. אחרי 12 שנים, מה נשאר מזה? דבר ראשון הייתי מורידה את ה"מתביישים", כי אף אחד כבר לא מתבייש פה יותר. כבר אין את ההכאה-על-חטא שהיתה אחרי הרצח, של איך לא ראינו ואיך לא שמנו לב שכל ההסתה הזאת הולכת רחוק מדי, שעברנו את הגבול. אף אחד כבר לא מתבייש, אף אחד לא לוקח אחריות, החיוך הזחוח של יגאל עמיר כבר לא מזעזע אף אחד, גם לא הלגיטימציה שנותנים לו, והמחשבה שיום אחד הוא יהיה בנאדם חופשי, זה כבר לא משהו לא מציאותי, כמו שהיה לפני 12 שנה. אחר כך הייתי מורידה את ה"המומים". 12 שנה אחרי, זה כבר לא הלם. ה"מי יכול היה לדעת", זה כבר לא נאמר מתוך הלם. אולי זה נאמר בעצב, אולי אפילו יש שם כאב, אבל לא הלם. אי אפשר לשחזר את הרעד הזה ואת העיניים הקרועות, זה כבר לא "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". המילים האלה אולי נחרטו עמוק, כל ילד יכול לצטט את המשפט הזה, כל שנה מתחילים איתו את העצרת, אבל ההלם כבר לא שם. ואולי זה רק טבעי, יש דברים שדוהים עם הזמן, אבל הייתי רוצה שיזכרו את ההלם הזה של אז. שלא האמנו שזה יכול לקרות, אבל זה קרה. אני רוצה לזכור את הדקירה שפילחה לי את הלב אז, את הדמעות שמילאו לי את העיניים, כשהבנתי. את ההלם, את התגובה הראשונית, שזה לא יכול להיות. "אתה עובד עלי", ככה אמרתי לאבא. זה לא יכול להיות. אני לא יודעת עד כמה ה"כואבים" עדיין רלוונטי. אני רוצה להאמין שכן. אבל הזמן הרבה פעמים מקהה את הכאב, הופך אותו מחד וברור וספציפי למטושטש, רחוק יותר. אני לא יכולה לדבר בשם כולם. אבל כמה שכואב לי ביום הזכרון הזה וכשאני רואה כל שנה את העצרת (אני אף פעם לא יכולה ללכת לשם, אף פעם אין לי אומץ להיות שם למרות שאני רוצה), ביום-יום אני לא חושבת על זה הרבה. וגם כשאני כן, זה לא כואב ככה, אני לא באמת מרגישה, אני יכולה לכעוס ולחשוב על ההשלכות ועל האיש, אבל זה לא כואב כמו פעם. לא כמו בימים הראשונים, ואפילו לא כמו בשנים הראשונות. "מתגעגעים." אני חושבת שזה מה שנשאר, הגעגוע. געגוע לתקופה אחרת ולאיש הזה, ואני לא יכולה ולא מתיימרת לדבר בשם כולם, אבל אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לתקופה שאני בקושי זוכרת, אני מתגעגעת ל-26.10.94, כשהייתי בכיתה ג' וחזרתי הביתה מביצפר, ואמא היתה בבית, אני אפילו לא זוכרת למה, היא אף פעם לא היתה בבית בצהרים, אבל באותו יום היא היתה. ובטלויזיה הראו את הסכם השלום עם ירדן, ואת רבין לוחץ ידיים לחוסיין והמון בלונים שעפו באוויר, ואמא שלי בוכה מול הטלויזיה דמעות של התרגשות. אני מתגעגעת לימים שההורים שלי עוד האמינו שכשאני אהיה גדולה לפחות הבנות לא יצטרכו ללכת לצבא, ושיום אחד יהיה פה טוב (היום מישהו עוד מאמין?). אני מתגעגעת לאיש הזה שנתן את הבטחון, לאיש שעשה כ"כ הרבה בשביל המדינה, ועל זה גם מי שלא תמך בו לא יכול לערער, שהוא עשה הרבה בשביל המדינה הזאת. אני לא יכולה לקשר את "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" לאף אחד אחר, רק אליו. ואני מנסה שהגעגועים האלה לא יהפכו לאידיאליזציה, כי זה לא צריך להיות ככה, וכי לא היה מושלם והיו פיגועים והיו מלחמות, תמיד היו, ההבדל הוא שאז היתה תקווה, והיום כבר קשה לי למצוא אותה. אולי התבגרתי ואולי אני צינית מדי, אבל אני לא מצליחה למצוא אותה יותר. ועצוב לי שכלכך הרבה לא מצליחים להתחבר ליום הזכרון הזה, ושהוא נהיה פוליטי מדי, ושלא רוצים להזדהות או לזכור. ואני לא יודעת עד כמה אני יכולה להאשים אותם, כי גם אני הייתי מרגישה ניכור, אם לא הייתי בצד-הפוליטי הזה. ומוזר לי שכל מי שנמצא היום במערכת החינוך לא זוכר את הרצח. כל מי שבבית ספר יסודי לא היה קיים אז, ומי שהיה בי"ב היה בן 5 או 6, ומה הם כבר זוכרים. הילדים שנולדו אחרי הרצח כבר בכיתה ו' היום. 12 שנה זה באמת הרבה זמן. אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה. אני לא רוצה להפוך אותו לקדוש מעונה, ולא לעשות לו פולחן אישיות, ואני לא רוצה לזכור רק את העצרת ב-4.11.95. וגם לא רק את רבין רמטכל בששת הימים או רבין עושה שלום עם ירדן ב-94'. צריך לזכור גם את ה"תשברו להם את הידיים והרגליים" ואת "חתרן בלתי נלאה" ואת "נפולת של נמושות". וגם את הפלמח ואת שיר לשלום ואת הנרות בכיכר. אולי זה כל הפרטים האלה ביחד,ואולי אפילו לא חייבים לקשר את זה רק אליו ולמי שהוא היה, אולי זה לזכור ולהבין את המשמעות של רצח פוליטי, ושנרצח פה ראש ממשלה, ושזה צריך לזעזע אותנו גם 12 שנה אחרי, ועוד הרבה יותר מזה. [אני אף פעם לא הולכת לעצרת. אני תמיד רואה אותה בטלויזיה ואומרת "הלוואי שהייתי שם עכשיו", אבל אני אף פעם לא הולכת. אף פעם לא חזרתי לשם באמת, למקום שבו הדלקנו נרות לפני 12 שנים, והיה המון גרפיטי על הקירות מסביב והמון נרות על הרצפה, ודמעות. הייתי שם לפני 12 שנים, זאת היתה הפעם היחידה שאני זוכרת, והאחרונה, שראיתי דמעות בעיניים של אח שלי, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, עם הכאב שזה גרם לי, לראות אותו עצוב ככה. עם הכאב שלו. והוא היה בן 16.5 אז, ונראה לי כלכך גדול, אבל בעצם זה רק ילד, היום אחותי הקטנה כבר כמעט בת 16, אבל הוא נראה לי כ"כ גדול ובוגר, והוא לקח אותי לשם, ואני לא יכולה באמת לחזור בלעדיו. לא לעצרת של רבין. אני משתדלת לא לעשות קישורים שלא צריך לעשות, ולנסות לא לחשוב 'מה-היה-אם', אם רבין לא היה נרצח, אולי הוא לא היה נהרג בלבנון בדיוק 3 שנים אח"כ? זה מצחיק, העברי שלו יוצא ב-4.11 שנה הבאה (זה תמיד הדבר הראשון שאני בודקת כל פעם שיש לי יומן חדש, מתי תהיה האזכרה ומתי יום הזכרון ורק אז באיזה יום יוצא היומולדת שלי השנה). ואני מנסה בכל זאת לא לקשר ולא לשאול את עצמי מה-היה-אם, ואם באמת היתה לזה תקווה ואם יגאל עמיר באמת רצח את כל הסיכויים לשלום ביחד איתו. אין בזה טעם וזה לא עוזר ולא צריך לחיות בעבר, אז אני כבר לא שואלת את עצמי אם הוא עדיין היה נהרג בלבנון 3 שנים אח"כ אם רבין לא היה נרצח.]
