דופק על דלתי מרום
New member
ביום שניפגש - עשור למותו של מאירק'ה
בדיוק לפני עשר שנים, תאריך לועזי מאיר נפטר. אז חשבתי שזה זמן טוב שכל אחד מאיתנו יפתח את המיגרות. בכל אופן אני כתבתי משהו - ככה שרבץ עליי. מתוך געגוע אינסופי כמובן. ביום שניפגש. אני מקווה להגיע נינוח על אף ההתרגשות שוודאי תציף אותי, אני בטח אשתמש בתנועה הקבועה שלי, זאת שאני עושה ברגעים של התרגשות,של הביישנות וכשנגמרות לי המילים. אתה וודאי תהיה רגוע ושליו כמו בדמיון שלי, תבוא לבוש בחולצה מאווררת כזאת עם שלושה כפתורים ששנים מתוכם פתוחים, מכנסיים מבד וסנדלים. אני מקווה שזה יקרה באיזו מסעדה קטנה וביתית כזאת, אתה תזמין קפה בשביל החימום, אני עם מים קרים מנסה להירגע. ההתחבטות הגדולה היא איפה להתחיל, מה תהיה המילה הראשונה שתשתחרר מחלל פי המיובש, אולי בכלל עדיף שאתה תוביל ואני רק אנסה לתפוס את הרגעים האלה ואצרוב אותם בראשי. מעניין אותי איך הכל התחיל, ממש מהימים של הקיבוץ, החברים וגיל ההתבגרות, השירים הראשונים שהיו סאטירה על מה שקורה סביבך ועל הכתיבה היותר מסובבת אי שם בגבולות סואץ. באיזשהו שלב אני כבר לא אוכל לשאת את זה עוד בתוכי וזה יתפרץ החוצה, כל ההתרגשות הזאת של שנים תכריע אותי ואני אגיד לך שאני אוהב אותך, שאני מרגיש שיש בנינו חיבור מיסטי ושכל מילה שלך, חקוקה. אני אספר על כל הניסיונות האינסופיים לדבר כמוך, על כל אותם רגעים שהייתי בטוח שזה רק אני אתה והשירים, על כל אותם הפעמים שסיפרתי לאנשים איזו דמות אתה, רב גונית ומשונה, שיתארו להם. אתה בטח תדחה אותי בנימוס, תביט בי כאילו שאני ילד, אבל זו האמת. יכול להיות שתרגיש נבוך לנוכח הדיבורים שלי, אבל בחיי זו האמת. אני אבקש ממך להמשיך ולדבר, לספר,לחייך וסתם לשתף במחשבה, אולי גם תגיד לי אם יש באמת דבר כזה אהבה. ביום שניפגש אני וודאי לא יירדם, במיטה אחשוב על כל אותם השעות שישבתי עם המילים, התאמנתי, רציתי להרגיש כל פסיק וכל אות, מצאתי את השביל שמחבר בין כל אלה בשביל שבדמותך אצליח לגעת ולראות. אני אספר לך שפעם אחת אי שם במקום מרחוק, כתבתי בשבילך כמה שורות, יש בהם אהבה וגעגע שחרזתי בצרורות. לא פעם חשבתי שאולי הכל זה תרגיל, חלק ממסע בחירות חדש ומחודש, במרכזו אתה נעלם פתאום באמצע הקיץ בעזרת סיפור כיסוי אופייני לך (בחירה גדולה מאיר), כולם כאן נדהמים ומסרבים להתמודד עם הבשורה, וראה איזה פלא פתאום אתה במבחני הבגרות, בתוך מחברת השירה. ככה המחשבה הזו מתגנבת אליי כשאני בהופעות של שיריך, חצי חושב חצי ממלמל שהנה אתה מחכה שיחשיכו קצת עם האורות ואתה נכנס למצוא מקום טוב על הבר. בשלב הזה של הפגישה אתה כבר מחויך יותר, בכל זאת יושב מולך בחור צעיר ומשתף אותך בהזיות שלו, אומרים שתמיד אהבת כל מיני טיפוסים ועכשיו זה כבר בסדר. ביום שניפגש בטח תהיה לידך גיטרה וככה אתה תשאל אותי מה בא לי לשיר, ברגע הזה אולי אני אצליח לזמזם את הפתיחה של שדות גולדברג כי המילים, המילים ייעלמו לי. הן יבגדו בי באופן גורף, כולם, אני אראה אותך שר מולי את גומרים על אופנוען, את דלת אחורית או שאולי תהיה יותר בעניין של פחם וירוקות. אתה תשיר אני פחות. אני לא אשתף אותך בזה שהעולם הפך להיות עוד יותר אלקטרוני ועם יד על הלב וחצי מתבייש אני אגיד שלא רואים את הסוף באופק. המלחמה היומיומית הפכה להיות קשה יותר, זה מאיים להשתלט על כל חלקה טובה. אתה וודאי תשאל אם יש איזו הבנה, התקדמות או פתיחות עם השכן שלא ממש בחרנו, אני אענה בשלילה ואסנן לעברך בלחש שנרקומן ציבור תקף היום יותר מתמיד. כבר עברו עשר שנים מאותו קיץ דביק ומהביל, מאז אותה דפיקה, כאן בעדינות אני אומר עוד לא עיקלנו את גודל המכה, אז בינתיים ממשיך להתכוונן לרגע שניפגש, אם לא מחר אולי בשש.
בדיוק לפני עשר שנים, תאריך לועזי מאיר נפטר. אז חשבתי שזה זמן טוב שכל אחד מאיתנו יפתח את המיגרות. בכל אופן אני כתבתי משהו - ככה שרבץ עליי. מתוך געגוע אינסופי כמובן. ביום שניפגש. אני מקווה להגיע נינוח על אף ההתרגשות שוודאי תציף אותי, אני בטח אשתמש בתנועה הקבועה שלי, זאת שאני עושה ברגעים של התרגשות,של הביישנות וכשנגמרות לי המילים. אתה וודאי תהיה רגוע ושליו כמו בדמיון שלי, תבוא לבוש בחולצה מאווררת כזאת עם שלושה כפתורים ששנים מתוכם פתוחים, מכנסיים מבד וסנדלים. אני מקווה שזה יקרה באיזו מסעדה קטנה וביתית כזאת, אתה תזמין קפה בשביל החימום, אני עם מים קרים מנסה להירגע. ההתחבטות הגדולה היא איפה להתחיל, מה תהיה המילה הראשונה שתשתחרר מחלל פי המיובש, אולי בכלל עדיף שאתה תוביל ואני רק אנסה לתפוס את הרגעים האלה ואצרוב אותם בראשי. מעניין אותי איך הכל התחיל, ממש מהימים של הקיבוץ, החברים וגיל ההתבגרות, השירים הראשונים שהיו סאטירה על מה שקורה סביבך ועל הכתיבה היותר מסובבת אי שם בגבולות סואץ. באיזשהו שלב אני כבר לא אוכל לשאת את זה עוד בתוכי וזה יתפרץ החוצה, כל ההתרגשות הזאת של שנים תכריע אותי ואני אגיד לך שאני אוהב אותך, שאני מרגיש שיש בנינו חיבור מיסטי ושכל מילה שלך, חקוקה. אני אספר על כל הניסיונות האינסופיים לדבר כמוך, על כל אותם רגעים שהייתי בטוח שזה רק אני אתה והשירים, על כל אותם הפעמים שסיפרתי לאנשים איזו דמות אתה, רב גונית ומשונה, שיתארו להם. אתה בטח תדחה אותי בנימוס, תביט בי כאילו שאני ילד, אבל זו האמת. יכול להיות שתרגיש נבוך לנוכח הדיבורים שלי, אבל בחיי זו האמת. אני אבקש ממך להמשיך ולדבר, לספר,לחייך וסתם לשתף במחשבה, אולי גם תגיד לי אם יש באמת דבר כזה אהבה. ביום שניפגש אני וודאי לא יירדם, במיטה אחשוב על כל אותם השעות שישבתי עם המילים, התאמנתי, רציתי להרגיש כל פסיק וכל אות, מצאתי את השביל שמחבר בין כל אלה בשביל שבדמותך אצליח לגעת ולראות. אני אספר לך שפעם אחת אי שם במקום מרחוק, כתבתי בשבילך כמה שורות, יש בהם אהבה וגעגע שחרזתי בצרורות. לא פעם חשבתי שאולי הכל זה תרגיל, חלק ממסע בחירות חדש ומחודש, במרכזו אתה נעלם פתאום באמצע הקיץ בעזרת סיפור כיסוי אופייני לך (בחירה גדולה מאיר), כולם כאן נדהמים ומסרבים להתמודד עם הבשורה, וראה איזה פלא פתאום אתה במבחני הבגרות, בתוך מחברת השירה. ככה המחשבה הזו מתגנבת אליי כשאני בהופעות של שיריך, חצי חושב חצי ממלמל שהנה אתה מחכה שיחשיכו קצת עם האורות ואתה נכנס למצוא מקום טוב על הבר. בשלב הזה של הפגישה אתה כבר מחויך יותר, בכל זאת יושב מולך בחור צעיר ומשתף אותך בהזיות שלו, אומרים שתמיד אהבת כל מיני טיפוסים ועכשיו זה כבר בסדר. ביום שניפגש בטח תהיה לידך גיטרה וככה אתה תשאל אותי מה בא לי לשיר, ברגע הזה אולי אני אצליח לזמזם את הפתיחה של שדות גולדברג כי המילים, המילים ייעלמו לי. הן יבגדו בי באופן גורף, כולם, אני אראה אותך שר מולי את גומרים על אופנוען, את דלת אחורית או שאולי תהיה יותר בעניין של פחם וירוקות. אתה תשיר אני פחות. אני לא אשתף אותך בזה שהעולם הפך להיות עוד יותר אלקטרוני ועם יד על הלב וחצי מתבייש אני אגיד שלא רואים את הסוף באופק. המלחמה היומיומית הפכה להיות קשה יותר, זה מאיים להשתלט על כל חלקה טובה. אתה וודאי תשאל אם יש איזו הבנה, התקדמות או פתיחות עם השכן שלא ממש בחרנו, אני אענה בשלילה ואסנן לעברך בלחש שנרקומן ציבור תקף היום יותר מתמיד. כבר עברו עשר שנים מאותו קיץ דביק ומהביל, מאז אותה דפיקה, כאן בעדינות אני אומר עוד לא עיקלנו את גודל המכה, אז בינתיים ממשיך להתכוונן לרגע שניפגש, אם לא מחר אולי בשש.
