ביחד אבל בודדים
אולי זו רק אני, אבל תחושת בדידות עוטפת אותי.
אני רגילה ללבד שלי גם כשאני ביחד.
גם כשיש הרבה חברים מסביב, רק כשאני לבד אני מרגישה את עצמי.
זה מוזר לי.. איך כולם תמיד מהווים לחברויות. זה מוזר לי כי אני לא מבינה איך לא חסרים להם כל אותם דברים שחסרים לי.
וקשה לי לשים את האצבע ולהגיד מה חסר. קשה לי להיפתח ולבטוח, בגלל זה הקיר חוסם את כולם.
גם אם מישהו רוצה להיות קרוב, זה לא רק עד שהוא משיג את מטרתו, או מוצא משהו אחר לרדוף אחריו.
זה שיש לך חבר, לא אומר שאתה שלם יותר(לא שאתה שלם בכלל).
זה שמישהו יודע מה עובר עליך, לא הופך את החוויה הנוראית לטובה יותר.
אולי כולנו חיים בקונספציה בנוגע לצורך הסוציאלי-חברתי שלנו.
כחלק מתרבות שמעודדת איבוד זהות אישית ואינדיבידואלית וכך גם חלק מעצמנו.
לא הרבה אנשים שרגילים לביחד מסוגלים אפילו לשניה להיות לבד. הם פוחדים מזה יותר מתער סכין הצמוד לצווארם.
מה הם ייעשו עם כל הלבד הזה? איך הם יעטפו את עצמם במסכות מפני דמותם שלהם?
אני לא יודעת מה עדיף, אני גם לא מנסה להגיע למסקנה.
אני רק יודעת שאני לבד שטוב לי, אני לבד שרע לי. ואני ביחד אבל לבד.
אולי זו רק אני, אבל תחושת בדידות עוטפת אותי.
אני רגילה ללבד שלי גם כשאני ביחד.
גם כשיש הרבה חברים מסביב, רק כשאני לבד אני מרגישה את עצמי.
זה מוזר לי.. איך כולם תמיד מהווים לחברויות. זה מוזר לי כי אני לא מבינה איך לא חסרים להם כל אותם דברים שחסרים לי.
וקשה לי לשים את האצבע ולהגיד מה חסר. קשה לי להיפתח ולבטוח, בגלל זה הקיר חוסם את כולם.
גם אם מישהו רוצה להיות קרוב, זה לא רק עד שהוא משיג את מטרתו, או מוצא משהו אחר לרדוף אחריו.
זה שיש לך חבר, לא אומר שאתה שלם יותר(לא שאתה שלם בכלל).
זה שמישהו יודע מה עובר עליך, לא הופך את החוויה הנוראית לטובה יותר.
אולי כולנו חיים בקונספציה בנוגע לצורך הסוציאלי-חברתי שלנו.
כחלק מתרבות שמעודדת איבוד זהות אישית ואינדיבידואלית וכך גם חלק מעצמנו.
לא הרבה אנשים שרגילים לביחד מסוגלים אפילו לשניה להיות לבד. הם פוחדים מזה יותר מתער סכין הצמוד לצווארם.
מה הם ייעשו עם כל הלבד הזה? איך הם יעטפו את עצמם במסכות מפני דמותם שלהם?
אני לא יודעת מה עדיף, אני גם לא מנסה להגיע למסקנה.
אני רק יודעת שאני לבד שטוב לי, אני לבד שרע לי. ואני ביחד אבל לבד.